יום שבת, 21 במרץ 2015

שישי שלנו



אתמול, ה-19/03/20015 בשעה 3:00 אחה"צ, חיבקתי את שישי שלנו חיבוק חם ועדין, כשהיא נושמת את נשימת חייה האחרונה על שולחן הוטרינרית המקסימה, שהזריקה לה את המנה הקטלנית של חומר ההרדמה. אני כותב את זה ושוב מציפות הדמעות את עיני, בפעם המי יודע כמה. איזה רגע של חסד – נכון וכואב נורא!

הי הביטה בעיני, בעמידה, ואז המבט הזדגג והגוף נרפה. ככה מהר, תוך שניות נוראות הסתימו להן כ-16 שנות חיים טובים, 13.5 מתוכן איתנו, חלק מהמשפחה. שנים עמוסות חוויות והמון המון אהבה. יחד גדלה עם ילדינו, כילד נוסף. נכנסה לנו לחיים ולנשמה כמו שכל מי שגידל כאלה יודע, והעשירה את חיינו בהמון רגעים של שמחה, אושר וחדווה. "האור של הבית!", כתבה עליה קרן בכאב נורא, על קיר הפייסבוק שלה, וגרמה לי לעוד שטף דמעות. קרן בארץ, וכמה עצוב שבעצמה לא היתה איתה בפרידה לחיבוק אחרון, ולא מקבלת מאיתנו חיבוקי נחמה דומעים ונשנקים.

ועכשיו, אחרי שסידרנו לה מנוחה אחרונה מתחת לשתיל של עץ הקלמנטינות בפינת החצר, אני עושה את מה שאני תמיד עושה כדי לארגן את עצמי רגשית ומחשבתית, ומנסה לכתוב עליה.

לפני ההתחלה
עוד לפני שהגיע אלינו, אביב היה בכיתה ג' וקרן בכיתה א'. יצאנו בשבת בבוקר לסיור בטבע עם יוסי המדריך במסגרת חוג סיירות של אביב. הגיע אמא עם שני ילדיה, וכלב קטן ומקסים שהתרוצץ איתנו בטבע והזכיר לי את טין-טין שלי, ובכלל כמה כיף שיש כלב בבית.

בחופשת הקיץ של אותה השנה (2001), הגיעה לביתה של שכנתנו מהדלת הסמוכה, אורה (זל), ספייסי – פקינזית קטנטנה, ויחד עם דייזי המקומית הפכו לאטרקציה המרכזית לשני הילדים. טוב, ראינו כמה אהבה יכולה חיית מחמד כזו להכניס הביתה, כך שאפילו אשתי, שלא גדלה בבית עם חיות מחמד השתכנעה.

האימוץ
תחילת ספטמבר 2001, יום שבת. ירדנו כולנו לצער בעלי חיים בחיפה לבדוק את השטח. לראות מה,איך, כמה.. אבל החברה היו נחושים לחזור הביתה שלא בידיים ריקות. חשו שרגע החסד של אשתי נדיר, ויש להיות החלטי לגביו. עשינו סיבוב בחצר הגדולה, בין הכלובים מכמירי הלב. חיפשנו משהו שהוא פשרה בין כלב בינוני (שאני רציתי) לכלבים הזעירים כדוגמת השתיים של אורה שהילדים רצו. היה גם ברור שרוצים אחד לא גור, כי גם לבוגרים מגיע. ראינו איזה זכר חביב, אבל לא נוצר קליק. לא עניינו אותו, והוא העדיף להתרכז בחבריו הכלבים. אז ויתרנו. כמעט.

נכנסנו למשרד לברר פרטים ולשוחח קצת. ושם, מתחת לשולחן של המנהל, בפוזיציה חברה בכירה, ראינו אותה. חומה עם גרביים לבנות, לא קטנה מדי, רגועה. "קוראים לה פה אמא" כך נאמר לנו, "כי הגיעה בארגז עם כמה גורים (שכולם אומצו), ומאז היא ה-NANNIE  שלנו כאן, מטפלת בכל משלוח גורים שמגיע." ועוד הוסיפו- "אותה לא נותנים!" אשתי חשבה שהיא מהסוג שלא משיר הרבה שיער (טעות רצינית שעליה שילמנו בהרבה מאמצי ניקוי ושערות בכל מקום), ועם קצת מאמצי שכנוע לקחנו אותה. "בת כשנתיים, שנתיים וחצי בערך.." כך הוסבר לנו. ואחרי שהתחייבנו לדאוג לה לעיקור ולטיפול מסור "לפחות על שאביב יהיה בצבא", לקחנו אותה הביתה. הילדים התחייבו שהיא שלהם, שירדו איתה ויטפלו בה נאמנה, וכך אכן היה.

החלטנו שאמא זה לא שם משפחתי מתאים, וברגע היה ברור שהיא לוקחת את הכינוי שהדבקנו לקרן – שישי, ע"ש זוכת אולימפיאדת אתונה ב-100 משוכות, אולגה שישיגינה (כי קרן היתה ספורטיבית, ולפעמים קצת שישיגינה...). שם נהדר, שלא פעם גרם לבלבול, כשהמשכנו (עד לא מזמן, למעשה) לכנות את קרן שישי, וההיפך...

החיים המשותפים
כמה ימים של הסתגלות, ניתוח עיקור, והיא הפכה לחלק מהבית. ואכן, הביאה המון המון שמחה, אהבה, וכן – גם מריבות על מי יוצא איתה. ככה התרגלה לבוא ולבקש ממני לצאת, ואני כבר הייתי מפעיל את החברה. אבל בגדול – החברה היו מאוד רציניים, וטיפלו בה באופן רציני ואחראי.

רק היתה ביעה קטנה – לא הצלחנו להחדיר בה משמעת. היא היתה בורחת כשרק היתה יכולה, לא חוזרת ולא זהירה. אז אחרי כמה אירועים מפחידים למדנו שלא משחררים אותה. תמיד היתה קשורה ברצועה. אבל חוץ מזה, היתה בריאה, מקסימה, אסרטיבית (שיודעת מה היא רוצה ויודעת לבקש) ופשוט – כלבה מתוקה ונפלאה.

החברה אימצו לעצמם תחביב, להעניק לה שמות חיבה – אוזן, בוטן, קאבונג, קאז'ונג, שושי, שומן ועוד רבים. וגם המון תמונות היא צולמה. קרן פיתחה את תחביב הצילום כששישי הדוגמנית המועדפת.

איתנו יצאה לטיולים, נופשים וכל כיף שאפשר. לא תמיד היה פשוט למצוא לה סידור כשנסענו (כמה פעמים) לחו"ל. אבל הצלחנו למצוא לה סידורים טובים (ותודה לאמא, לאלינור, למריה ועוד, שהיו שם בשבילנו). וכשהגיע השלב של לעבור לארה"ב (חשבנו שלתקופה קצרה) היה ברור שהיא באה איתנו. וכך היה.

ומאז היא איתנו פה, בבריאות טובה עד לאחרונה. "פלא" קרה לה חבר שלי, כשבא לבקר וראה אותה קופצת במין סאלטות של שמחה בגיל מופלג של כ-15.

וגם פה בבלוג כיכבה בלא מעט רשומות, צילומים ואיזכורים בקצרים. כיאה לבת משפחה אהובה ונאמנה. רוב התמונות פה הן מרשומות קודמות. הנה עוד מקבץ:

עוד מהארץ, בדירה בחיפה






עוד טיולים בטבע המקומי
 









באחת הדירות פה


בסביבה ובחצר (לפני כשנה וחצי, ולפני פחות מחצי שנה)
 

בבית



ועל המיטה של קרן ו/או אביב




לאחרונה
בחודשים האחרונים שמנו לב שהיא נחלשת. שהיא כבר לא מהירה בריצה, וכשאני רץ איתה, היא מאחורי. סימנים של זקנה רגילה, הבנו. ובשלושת החודשים האחרונים ראינו דעיכה בתיאבון – הפסיקה לאכול את האוכל היבש, וכל פיתוי חדש (היה נמאס מהר מדי. "טוב, מותר לה להתפנק, חשבנו. בכ"ז לא צעירה..." אבל הדעיכה המשיכה, ובימים האחרונים כמעט לא אכלה. ואנחנו התחלנו ממש לדאוג, כי היה ברור שהיא נחלשת ומאבדת משקל. הצלחנו לפתות עם עוף ועוד כמה מעדנים של ממש, אבל מעט. והיא גם הקיאה לא מעט. אבל חוץ מזה, שמחה ונראתה חיונית. בסופ"ש האחרון ממש לא נגעה באוכל, למרות ששתתה לא מעט. ביקור אצת הוטרינרית לא השאיר הרבה תקווה, אבל ניסינו בכ"ז כמה אפשרויות שאולי יחזירו את התיאבון. אבל היא כבר היתה סגורה עם עצמה לפרוש. אתמול, כשאנחנו בוכים ומחבקים כמעט ללא הפסקה, עצובים על מה שנראה כהולך ונהיה ברור, תיאמנו לה ביקור אחרון וסופי במרפאה. אספנו אותה מהחצר, לשם יצאה בכוחות אחרונים לעשות סיבוב ולמצוא לעצמה פינה שקטה לפרישה איטית. כאמור, את הסבל הזה חסכנו ממנה, בכאב גדול אך גם בהשלמה.

ככה נראתה בסוף, כשאנחנו מתקשים לראות שזה באמת הסוף





בכוחות אחרונים, מחפשת פינה שקטה

והנה, כאן בפינה, בעומק שמתחת לעץ הקלמנטינות, עם הקולר האדום המקסים שקרן קנתה לה, מצאנו עבורה את הפינה השקטה שחיפשה.

עצוב לנו. עצוב נורא! נכון שהיתה זקנה, ונכון שזה היה כבר בלתי נמנע. ונכון שהיו לה חיים ארוכים, מהנים, טובים ומלאי אהבה. את זה כמובן נזכור, יחד עם כל הזכרונות. אבל בינתיים זה קשה, כשהנוכחות הרגילה שלה בבית פתאום איננה. כשחושבים לרגע להשאיר דלתות פתוחות בשבילה, או את דלת הכניסה סגורה. כשמוצאים עוד המון שערות שלה בין הבגדים, על הרצפה ובכל מקום. כשנזהרים לא לדרוך על כלי המים והאוכל שכבר אינם במקום. וכן, גם במבט מקרי לכיוונו של העץ הצעיר.

נוחי בשלום ובשלווה, שישי מתוקה! כלבה מקסימה ואהובה! היית איתנו כל השנים והיה נפלא. אהבנו אותך מאוד ועדיין אוהבים. וכן, ידענו לגאול אותך בזמן, בתקווה שלא סבלת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)