יום שלישי, 7 באפריל 2009

סדר פסח במוצב


לפני כעשר שנים, כשעוד הייתי נקרא לשירות מילואים, איתרע מזלי וזומנתי לשירות בדיוק בחודש של חג פסח. בגדול, לשירות נקראנו באופן שגרתי 4 חברה, כשלפי התוכנית אחד מאיתנו נמצא בבית בחופשה, והשאר בפעילות, שאח"כ ארחיב עליה קצת.
ובכן, אחרי הגרלה שערכנו בינינו, יצא שמישהו אחר יזכה בבילוי הסדר בחיק המשפחה. אני ועוד שניים ניאלץ לבלות במוצב המרוחק.
המוצב הזה היה מעבר לגבול, בלבנון, ולא היה פשוט כ"כ להגיע אליו – זה כלל שיירות ולוגיסטיקה ועניינים. ביררתי קצת עם מפקד המוצב אם ומה התוכניות לערב הסדר, והבנתי שאין כל תוכנית או עניין לעשות משהו. די חבל.
מכיוון שמצבו הדוחה של המטבח היה ידוע לי – ביצים שפוכות על ברזי הגז, רצפה מלאה בוץ תמידי שמסריח מתחת לחיפוי הפח הרופף, מקררים שתכולתם הרקובה לא נזרקת בזמן, ציוד בישול דביק ושחור וכן הלאה. מבט קצר הבהיר לי שאני מתעתד לאכול במשך השירות הזה בעיקר גזר, כרוב, לחם וקוטג`. לא נורא, יש עדיין קצת מאגרים עצמיים.
אז תפסתי יוזמה, והצעתי לאחראי על המוצב – סמ"ר חביב בסוף השירות הסדיר, שאם המטבח יהיה נקי למשעי, אני מארגן ארוחת חג וסדר לכולם. קיוויתי שההצעה המפתה תוביל אותו לתפוס יוזמת ניקיון, אבל במשך השבוע הראשון של השירות זה לא קרה. אז שרדתי על התפריט הנ"ל, בתוספת מזדמנת של שימורי סרדינים או משהו דומה.
הגיע תורי ויצאתי הביתה, נהנה להתרחק מהמקום הדוחה למדי, שבו פעילותינו העיקרית הייתה בלילות, והיום נוצל לשינה וקריאה, ולמלחמת חורמה בגלים מדהימים של חרקים קטנים ואפורים שנקראים טחביות, שעטו על עמדת השמירה שלנו מתוך הסלעים שמסביב, ובנוסף לעצם נוכחותם הלא סימפטית, ההרג הרב גרר ריחות חרקיים דוחים למדי. בקיצור – תענוג מפוקפק.
כשחזרתי למוצב לאחר מספר הימים המוקצב התארגנה השיירה לכניסה ללבנון. לשיירה צורף נון-נון נוסף, עטוף וסגור בברזנט שבתוכו שניים שעפ"י מראם ניתן היה לשייך אותם לרבנות הצבאית. כשנכנסנו, עטו החברה על המטבח, הוציאו את כל תוכנו (כולל הגזרים החביבים והכרוב הנאמן) העמיסו הכול על הנון-נון שלהם ויצאו חזרה. השאירו אותנו ללא אוכל וללא כלים.
ביום המחרת, בערב שלפני הסדר, חזרו החברה (או בני עדתם) שוב עם נון-נון, והפעם הפתעה – ציוד מטבח שלם קומפלט, כולל ארונות מטבח מבריקים, סירי אלומיניום חדשים, כירה חדשה ותנור חדש ומלאי עשיר ונדיב של מזון טרי ועוד צ`ופרים. בנוסף, הכילה האספקה ערכות "סדר פסח לחייל המרוחק" או משהו כזה, שכללו חרוסת, מרור, יין מתוק, אבקות קניידלעך וציוד סדר.
בבוקר שאחרי התעוררתי משנת מפעילות הלילה בכ-11:00, בלי יותר מדי חשק לעשות משהו ממה שהבטחתי. אבל בכ"ז לא נעים. אז ניגשתי למטבח לסקור את האפשרויות ולתכנן: ערימת עופות, ירקות, וציוד פסח ייעודי. גייסתי את חברי לצוות לעזרה וצוות מצומצם של שניים מחיילי המוצב הסדירים הצעירים שקיבלו משימה – לקלף ת"א.
כעבור כשעה הופיע קצין התותחנים שהיה מסופח למקום. כשחש בתכונה הציע עזרה. הוא נידב אחד מחייליו אבל הופיעו שניים שקיבלו ממני את המשימה להכין את הקניידלעך. בינתיים קצצתי בצל וטיגנתי בגיגית (אין לי דרך אחרת לכנות את הסירים האלה), אליהם הוספתי חלקים מנוקים מהעופות, אלו שלא שמרתי למנות העיקריות, גזר ועוד ירקות להעשרת הטעם והמרקם. כך התפתחה מנת המרק המסורתית.
אותו קצין תותחנים שחש שדברים טובים תופסים תאוצה הציע עוד עזרה, וכך גויס לעריכת השולחן. כל השולחנות הירוקים דביקים ממכולת "חדר האוכל" הוצאו לרחבת הכניסה, הוא התקין מערכת תאורה מרכבי המוצב ועוד אלתורים שמצא, שם את המפות שחולקו וארגן יפה את כל הסובב.
כדרכן של הצלחות, הן סוחפות את מי שבסביבה להצטרף לחגיגה. אז צוות הטנקיסטים שגם היה שם גויס לטפל בערימת בננות, תפוחים ותפוזים ולהכין מהם סלט פירות, אליו הוספתי אח"כ צימוקים שנמצאו ויין קידוש.
בהמשך הוכן גם סלט, אבל ממרחק השנים לא זוכר מה היו מאפייניו. הוא היה תוספת, אבל בהחלט שלא גולת הכותרת של כל העניין.
בינתיים, התמקדתי אני בהכנת מנות עיקריות. שני מגשי אלומיניום חד פעמיים מולאו בחלקי עופות מנוקים. כשבתוכנית שני סוגי מנות עיקריות.
הראשונה, בסגנון חמוץ מתוק – כללה מלבד העוף ותפוחי האדמה תפוזים, אננס, עוד יין קידוש, והכל לתנור.
השנייה, בסגנון פיקנטי יותר – שוב העוף ותפוחי האדמה, והתוספות היו של בצל, פפריקה (מתוקה ומעט חריפה), פלפלים ולא זוכר בדיוק מה עוד.
התנורים הופעלו במלוא העוצמה שלהם, שהתגלתה כחלשלושה למדי, והצליחה לטפל בשתי התבניות בקצב מוגבל למדי, כך שלארוחה התיישבנו בכשעה איחור, כשעדר של 30 החיילים מפגין קוצר רוח בלתי מנומס.
התחלנו לקרוא באגדות שחולקו, משועשעים ושבעי רצון מצלחת הפסח שהוכנה בקפידה, להפתעתם הרבה של רוב החיילים. אח"כ הוגש המרק שהעצים את ההפצעה של כל מי שלא השתתפו וראו את שמתרחש. ההפתעה הייתה מוחלטת כשנשלפו שתי התבניות המוזהבות מהתנור. גם השפע, גם המגוון וגם הטעם החריג כ"כ בנוף הצהלי המקובל זכו לגילויי הערכה ניכרים. חייל אחד אפילו בא אלי אח"כ וציין בהנאה שב-18 חודשי שירותו עד לאותו יום, טרם זכה לארוחה צבאית משובחת כ"כ (מפיק ממני חיוכי שביעות רצון ניכרים.
בקושי הצליחו החברה לסחוב את הקינוח, שממנו נשאר לא מעט לאח"כ.
ולי – זו הייתה חווית הבישול ההמוני הראשונה ועד היום גם האחרונה, ואולי דווקא בגלל הנסיבות, הסיפוק מההצלחה טרי במוחי ומעלה חיוך על שפתי.
ולכל מנויי הנאמנים או קוראי המזדמנים - חג חירות אביבי שמח ומאושר.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)