בימים אלה אני קורא בהנאה גדולה את ספרו השני של דן אריאלי "לא רציונלי אבל לא נורא". הספר, כצפוי, עוסק באי הרציונליות שלנו כבני אדם, והשפעותיה השונות. אני מניח שאמליץ עליו במסודר כשרק אסיים אותו (וארוץ לקרוא את ספרו הראשון). גם יצא לי לצפות בכמה הרצאות מרתקות שלו ביו-טיוב, ובכלל לקרוא כמה מאמרים שהתקשרו לי לנושא המרתק.
על מחקר מעניין אני רוצה לספר כאן, שמתקשר לי לנושא, אם כי נראה לי שקראתי אותו במקום אחר, אולי אפילו באחד מעיתוני `לאישה` שאיכשהו הגיעו אלינו הביתה. המחקר הזה עוסק במה שמעסיק הורים רבים – איך לעודד את הצעירים ולשפר את הישגיהם, כמו גם את הדימוי העצמי שלהם.
התפיסה שרבים מההורים מאמצים באופן אינטואיטיבי, היא להחמיא לצעירים, ולחזק את בטחונם העצמי ע"י חיזוק ההבנה שהם חכמים ומסוגלים. הרעיון שמאחורי המחמאות האלה הוא שאם נחמיא לצעיר על שכלו באופן מתמיד, הוא יאמין בעצמו, בשכלו ויכולותיו.
ובכן, במאמר מתואר מחקר, שבוחן את בתפיסה האינטואיטיבית הזו של רבים מאיתנו. לקחו שתי קבוצות של תלמידים צעירים, ונתנו להם בחינה לא קשה מדי. התוצאות היו טובות באופן כללי כצפוי. לקבוצה אחת החמיאו מאוד על חכמתם ושכלם, שבזכותם הגיעו לתוצאות הטובות. לקבוצה השניה החמיאו על המאמץ שהשקיעו שהוביל לתוצאות הטובות.
ואז בחנו את נכונותם לבצע בחינה קשה יותר. ובאופן שבדיעבד לא מפתיע התלמידים שלהם החמיאו על המאמץ נטו יותר לאתגר את עצמם, בעוד שאלה שלהם החמיאו על חכמתם חששו מההאתגר. נראה היה _כך לפי המאמר) שהם חוששים מירידת קרנם, ומאובדן התדמית של החכמים שאותם השיגו.
במחשבה לאחור, זה נראה מאוד הגיוני, שהרי מאמץ זה עניין שבשליטה – כל אחד יכול להחליט להתאמץ יותר או פחות. לעומת זאת, שכל הוא עניין נתון. יש לך מה שיש, ולאתגר את השכל באופן שכזה יכול רק להזיק לדימוי. אז הגיוני למדי שלחכמים תהיה פחות מוטיבציה להעמיד את `חכמתם` למבחן.
זה גרם לי להרהר בעצמי, ובהיסטוריה ההישגית (המפוקפקת) שלי מימי הלימודים בביה"ס. תמיד החמיאו לי על יכולותיי ועל שכלי, ותמיד הוסיפו את האמירה המוכרת - `אינו מממש את הפוטנציאל`. אני כמובן מתקשה לשחזר את הלך הרוח התת הכרתי שלי, אבל יש סיכוי סביר שחוסר נכונותי להתאמץ בלימודים קשורה קשר ישיר לאותן מחמאות. שהרי אם איני מתאמץ ומוציא תוצאות לא רעות ממש, אני מחזק בזה את הדימוי כילד חכם, אבל אם הייתי מתאמץ גם הייתי נאלץ לשלם את מחיר המאמץ, אבל גם מעמיד למבחן את יכולתי האמיתית. למה באמת לטרוח ולהתאמץ כשהדימוי שהיה לי חשוב (זה אני זוכר בהחלט) יכול רק להינזק מאותו מאמץ?
לקח לי המון שנים להפסיק להיות שבוי ברעיון שאי-מאמץ לימודי תורם לי. רק בשנה השניה בטכניון זה קרה. מזל שהתעוררתי בזמן הנכון אז, לממש את הפוטנציאל. חבל שכ"כ מאוחר. אז חשבו על זה עם הילדים (והעובדים) שלכם, ודאגו להחמיא על דברים שבשליטה – מאמץ, פתיחות, שיתוף פעולה, יוזמה. כי שכל, כמו יופי, זה לא משהו בשליטה, אז ייתכן שאין באמת הרבה משמעות למחמאות בגינם.
סופ"ש חיובי ומוצלח לכולכם (כבר בקרוב)
בעקבות התגובות ומחשבות ההמשך, רציתי להבהיר שאני כמובן לא מתנגד למחמאות שמכוונות להדגיש ולהעצים את היכולת או הפוטנציאל של מישהו (ילד, עובד או כל אחד), אבל נראה לי שראוי לתת דגש במחמאות לא על הפוטנציאל עצמו, אלא על המאמצים לממש אותו או לטפח אותו. כי להיות כישרוני בספורט זה נתון, להתאמץ ולהתאמן באופן קבוע זה הישג שראוי להערכה. כי להיות מבריק במתמטיקה לא מבטיח הישגים, אבל לימודים, השקעה ונחישות זה הדבר שראוי להערכה. כי להיות כישרוני מילולית זה יפה, אבל ראוי להחמיא למי ששוקד ימים ושעות ומוציא תחת ידיו יצירה כתובה היטב. וכן הלאה, דוגמאות שכאלה.
בבי"ס, מי שהשקיע נחשב לחרשן (וזה לא בהכרח פעל לטובתו), ומי שהיה מבריק נחשב יותר. זו גישה שמאומצת גם ע"י הילדים עצמם (במיוחד המבריקים שקל להם לקדם את האג'נדה), שמסרסת ועוצרת הישגים. אז חשוב להדגיש שמאמץ הוא דבר שראוי להערכה.
מקווה שהבהרתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)