אני יושב עכשיו ובוהה בטלוויזיה, עם אף דולף, עיניים אדומות, וגב כואב מרוב אפצ`ים. קורה. בטלביזיה בהיתי שעות בתמונות הקשות מהסופה הענקית סנדי, שהיכתה בחוף המזרחי של ארה"ב. אומרים שהיא בין הסופות הקשות שפקדו את החלק ההוא של העולם, ששברה שיאים של לחץ נמוך ונזקים. יש משהו מרתק בלצפות באירועים כאלה, כמו הצונאמי בתאילנד וזה האחרון הנורא ביפן. משהו שמהפנט, מושך לצפות בעולם המתהפך (ולברך שזה לא אצלנו).
בהמשך, כשהסופה נרגעה והתמונות חזרו על עצמן, עברתי לבהות במשחקי הפתיחה של ליגת ה-NBA. בהייה מוצלחת אף יותר. ובינתיים ניסיתי להתרכז בהכנת הרשומה החודשית הזו, מרכז את פירורי הנושאים שריכזתי לאורך החודש. אז זה מה שיצא:
חדשות טובות
החודש היו לנו שתי חדשות משמחות – הראשונה, עליה סיפרתי (ברמיזה בסוף הרשומה) קשורה לגרין כארד שקיבלנו. בהחלט משהו לשמוח בגינו, מאפשר לנו להפסיק לתפוס את נוכחותנו כאן כזמנית.
השניה קשורה בבשורה שהתגלגלה לאט, אבל היום קיבלתי אישור כמעט סופי ששוב צפוי לנו מעבר דירה. הדירה הרביעית במספר מיום הגעתנו לכאן לארה"ב. אבל הפעם זה כבר בית שלנו, והאישור נוגע למשכנתא ש(כמעט סופית) אושרה. אז שוב צפוי אקשן מהסוג המוכר של אריזה, ניקוי, סידור, ריהוט, שיפוץ (קטן), ועוד שמחות. עדכונים בהמשך.
הלואין
לפני שנתיים יצאנו להתרשם מהשיגעון של החג הזה. פסטיבל משעשע של גועל, פחת ומוות. נשמע משונה, אבל אולי זו הדרך לאיוורור פחדים וסוג של שעשוע להעביר את הרעיונות הלא נעימים לילדים, ולהפוך אותם לנגישים ומפחידים פחות. גם דלעות מפוסלות יש בשפע, סיבה לשלל תבשילי סתיו מהנים.
בשנה שעברה לא יצאנו. דווקא תכננו, אבל אירוע מצער בו צעיר מבקהילה הישראלית החליט וביצע התעופפות יזומה עם האוטו מהמצוק, העכירה את המצברוח, אז ויתרנו על הסיבוב בחג.
להיום, קניתי חבילת ממתקים לחלק לילדי השכונה אם יגיעו כשנהיה בבית. כי למרות הצינון אולי בכ"ז נצא לסיבוב התרשמות וצילום.
בלוגיה
החודש עזבה סופית דקה לארבעים. בלוגרית נהדרת, שזכיתי להכיר כבר בתחילת הדרך. זה לא בא במפתיע, ובכ"ז מעציב שהחליטה לנטוש סופית. נקווה שבכ"ז תבליח בסביבה מתישהו, ואולי גם תשוב לכתוב.
אבל בסה"כ, ניכרת התאוששות כאן. זוכרים שהודעתי בצער שממוצע של כ-1750 רשומות בשבוע בכל הבלוגיה ירדנו בהדרגה עד לשפל של 1474? ובכן, מאז ניכרת התאוששות הדרגתית, כשהממוצע הנוכחי הינו 1610. מעודד! אז תודה לכולם, שתורמים וביחד נהנה כאן הרבה יותר.
וגם זכינו להכיר עורכת תוכן חדשה (זו שמחלקת בולים), עינבל שמה, והיא שיתפה את החברים בבלוג הבית על תפקידה ופעילותה. שקיפות וגישה חיובית שמשפרים פה את ההרגשה. יפה ומבורך!
אביב
חדשות חיוביות מהחזית הצבאית של משפחת D – החיל שלנו שמשרת בתותחנים בתפקיד נוח, לא הסתפק בשיגרה הנינוחה. אז הוא לחץ, נדנד ודרש מהמערכת לבצע בשנתו תפקיד משמעותי יותר. אז היום הוא הסתובב עם טופס טיולים, בדרך לבסיס אחר לקבל תפקיד של מ"כ טירונים. כל הכבוד לו על הנחישות, החריצות והרצינות. אז למרות החשש, ישנה תחושה של גאווה. והנה התמונה של היפיוף שלקחתי לו מהפייסבוק:
סבא
לי לא נדרש הרבה כדי שהזכרונות יצופו. ובכ"ז, יש לפעמים אירועים קטנים שגורמים להפתעה בעניין הזה. לפני כמה ימים ראיתי ברחוב אוטו ישן שהזכיר את הסובארו FF-1 של הסבא שלי. לא יודע למה, מה היה באירוע שהציף את הזיכרון, כי הרי ראיתי לא מעט מכוניות שכאלה מאז שהיתה לו כזו. אבל המראה ההוא שהחזיר לי אותו לתודעה, עורר באחת געגוע חם, וצער על שאינני יכול לשתף אותו בעולמי שלי עכשיו.
אלון
יש לי חבר מבוגר (מאוד מבוגר), שחגג לפני כשבוע 50. אז לכבוד האירוע הפיקה אשתו ספר, ואני התכבדתי לכתוב שם פרק ולצרף תמונות משותפות מימי חברותנו. אלון הוא מהוותיקים בחברי, שהקשר איתו התמיד לאורך כל השנים מיום היכרותנו בצבא. אז היה מאוד נחמד להיזכר בפרקים מעברנו המשותף, לשלוף תמונות משעשעות, ובעיקר – להתגעגע שאינני איתו בחגיגה.
במסגרת סדרת הרשומות על החברים שלי, תכננתי כמובן גם לכתוב עליו, על השנינות שלו, על ההומור המטורף לפעמים שלו, על הגאונות שלו, על הרגישות והחום האנושי שלו, ועל כמה שאני אוהב אותו. אבל לא הצלחתי לכתוב עד היום. פשוט כי החברות הזו גדולה על רשומה רגילה בכמה מידות. את הרשומה ההיא לא אצרף, אבל הנה בכ"ז הקדשתי לו כמה שורות של געגוע, ותמונה משעשעת לתזכורת (מסיבות של חסיון, לא אפרט מי המשתתפים, זהותם והנסיבות שבה צולמה):
שום
בכל אביב היינו בארץ קונים מלאי שום, שהיה מספיק לנו לכמה חודשי בישול. פה אנחנו קונים מעט כל פעם שנדרש. לפני כמה ימים רכשה הליידי שום מיוחד – כל שן בגודל של שזיף גדול. הנה, זה נראה ככה:
כמה נוח זה, ויש לשיני הענק האלה טעם טוב של שום, לא כמו שהיו לשיני שום גדולות שהיו בארץ לפני כמה שנים והיו ללא טעם.
עקרב
כבר התרגלנו שלבית חודשים חק`ים שונים. זבובים, צרצרים, שפיריות וכד`. לפני כמה ימים שמעתי צרחה מבוהלת של חברה שהיתה אצלנו. קפצתי לראות על מה הבהלה, והפעם היה לה סיבה – על הרצפה היה עקרב קטן ומעוך. מסכן, אם זה הייתי אני, בטח הייתי משחרר אותו בלי פאניקה לחפשי. הרי אני חי על האדמות שלו. המסכן נמעף בפעולה החלטית של האורחת, ובמבט מקרוב נראה היה שעוד כמה ימים היו מצטרפים לעולם עשרות עקרבים קטנטנים:
לאנס ארמסטרונג
השבוע התפוצצה פרשיה מאוד לא רגילה בעולם של ספורט האופניים – לאנס ארמסטרונג, המנצח האגדי של 7 מרוצים ברציפות בעשור בהקודם נושל בבושת פנים מהישגיו ותאריו, בעקבות האשמות שהשתמש בסמים. אני כמובן לגמרי נגד סמים בספורט, אבל איכשהו מהפרשה עולה ריח רע של חוסר אמינות. עקבתי אחרי לאנס בזכיות האחרונות שלו, נפעם מהפגנת הביצועים המרשימה, וקצת חבל לי בנפילתו של הגיבור הספורטיבי שלי. אבל זה לא העניין. העניין הוא שאחרי כל מירוץ הוא ניגש באופן אוטומטי לאוהל שבו לקחו ממנו דם לבדיקה לגילוי סמים. ולאורך שנים לא מצאו כלום. פשוט כלום. ועכשיו שלפו כמה עדויות של אנשים בסביבתו שסיפרו שלקח חומרים כאלה או אחרים. איפה היו כל אלה ששתקו לאורך עשור? איך לא גילו כלום בבדיקות?
שנים היה ברור שמנסים להפיל אותו. איכשהו להתאחדויות לא היה נוח שמישהו (ועוד אמריקאי) משתלט ככה על הספורט, מפגין דומיננטיות מובהקת שכזו. אז בסה"כ עולה מכל העניין ריח מאוד רע של ציד מכשפות, שלא ברור מה וכמה אמת בו. כי אם זה נכון, הרי שכל הספורט נגוע, והבדיקות הרבות שוות לתחת. אבל אם הבדיקות טובות, הסיפור מסריח אף יותר.
ולסיום
כדי שהתמונה האחרונה תהיה מהנה יותר, עוד תמונה מלאת תנופה מהג`ימקאנה של הסוסים מתחילת החודש, עליה סיפרתי כבר:
חודש חיובי, בטוח ומהנה לכולנו
☼
☼
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)