לפני המון שנים, עוד לפני שהתחתנתי עם הליידי, היינו יוצאים לבלות בחבורה די גדולה של חברים שהיו מהצד שלי עוד מהימים שלפני היכרותנו. אתם בטח מכירים את זה, שיש בחבורה כזו גרעין קבוע של חברים יותר קרובים, ומדי פעם מצטרפים לחבורה חברים חדשים שמישהו מזמין.
ערב שישי אחד הגיע לראשונה זוג מעניין. הבחור נראה היה כבחור פשוט, תימני מתולתל וחביב. הגברת ששמה (הבדוי) היה לריסה, היתה אקזמפלר מעניין, ששווה לספר עליו קצת (ובשביל זה יש את הרשומה הזו).
אי אפשר היה להתעלם מהמראה שלה. על ראשה הזדהרה רעמה בסגנון פארה פוסט (ז"ל), כזו שיצאה מהאופנה רק כעשור קודם. סביב עיניה הברקות (והיפות כשלעצמן) היה מעין עיגול גדול וירוק בשלל גוונים של צללית בוהקת, מודגשת בעיפרון שחור (עבה במיוחד, שנמשח (ונמשך) די רחוק לכיוון הרכות. מאוזניה התנדנדו מעדנות שנדלירים העשויים צרור חרוזים ירוקים-שקופים כאמרלדים, כמיטב האופנה המוסדבאית של ימי ברז`נייב, כעשור (לפחות) קודם. על גופה עטתה שמלה צמודה, מבד במרקם עשיר כבד של ריפודי ספות, ירוקה (כמובן) בגוון התואם במדוייק את צבע השנדלירים הנ"ל. פרק ידה היה מעוטר בליפופים רבים של שרשרת תואמת באופן מושלם לאותם עגילים. את החבילה הירקרקה –זוהרת הזו השלימו נעליים גבוהות עקב, בצבע ירוק תואם באופן מושלם, שנראו כתפורות משאריות של הבד של אותה השימלה.
החלפנו, הליידי (לעתיד) ואני, מבטים רבי משמעות, החנקנו גיחוך קל, הפטרנו כמה מילות נימוס בכיוונה של הזוהרת, ועברנו להתמקד בעניינים אחרים באותו אירוע חברתי צנוע. לא הרגשנו צורך מיוחד לנסות ולהתקרב אליה.
עבר שבוע (או אולי יותר) ושוב יצאנו לבלות באותה מסגרת חברתית, ושוב גם היא הוזמנה. הפעם היא הגיע בחליפה נמרית של שמלה מפוספסת, נעליים מפוספסות, צללית ענקית בגוונים עינבריים, ושנדלירים הולמים בצבעים דבשיים מתאימים. כולה ביטחון עצמי מקפצץ, חיוכים ענקיים בשיניים זוהרות ואודם זוהר לא פחות (שהפעם היה מעט חום-זהוב יותר בגווניו). שוב מופע מרשים של פאר האופנה המוסקבאית מהימים שהזכרתי (או כך זה היה נדמה). כבר הכרנו קצת, אז היינו פחות בהלם, והיה נדמה שהבחורה באמת אינטיליגנטית למדי. אבל בכ"ז תפסנו מרחק, לא התחשק לנו להתפס כקרובים מדי לאותו מופע אופנתי.
איכשהו הפסקנו לראות אותה באירועים בהמשך. לא זוכר אם אנחנו שינינו את הרגלי הבילוי שלנו או שמשהו קרה שם בינה לבין אותו תימני, אבל מאז היא לא נראתה באותו חוג חברתי. כעבור די הרבה זמן, שנים כנראה, מודיעה לי יום אחד אשתי (כי כבר התקדמנו גם אנחנו בביסוס יחסינו), שראתה את אותה לריסה במסדרונות האוניברסיטה, צועדת נמרצות על עקבים גבוהים ודקיקים כהרגלה, מקפיצה מעדנות את רעמת הפלטינה שעל ראשה. התעניינות קצרה עם סטודנטית נוספת הבהירה שהגברת הזוהרת הינה סטודנטית לתואר גבוה במסלול נחשב ונחשק, ונהנית ממעמד מכובד השמור לסטודנטים מצטיינים.
אני זוכר היטב שציינו בינינו אז שזה לא מפתיע לגביה, שהרי היתה לנו התרשמות חיובית למדי בנוגע אליה, שנראתה לנו די אינטיליגנטית. אבל עצם ציון העובדה הזו לגביה, הבליט באופן מביך את היחס המסתייג שלנו כלפיה, ששפטנו אותה אז בשיפוט מהיר, כמישהי שלא היינו רוצים להתקרב אליה יותר מדי.
אני מניח שלא הייתי נזכר בה, לולא הדרכה שעברתי בחברה איתם אני עובד, הנוגעת להטרדה מינית (ואיך ראוי להתנהג כדי להימנע ממנה). אחד האמירות של זה שהדריך נגעה לאופן הלבוש של אנשים, והצורך להתעלם מהעניין. "אפילו אם המנכ"ל יגיע בוקר אחד עם שמלה", כך אמר וחייך (וגם הבהיר שזה מן הסתם כמובן לא יקרה), "אין להתייחס לאופן שבו הוא לבוש."
וכאן עולות לי כמה תהיות – מי שמתלבש כך (כמו הזוהרת, או איזה מנכ"ל בשמלה), הרי יש בכך סוג של אמירה. האם ראוי ונכון להתעלם (בהנחה ואין היבטים תעסוקתיים)? ואולי דווקא יש חשיבות להתייחסות ללבוש ולשיפוט מהיר, שהרי מה שמישהו לובש הוא חלק מהאמירה שלו לגבי עצמו. כי לריסה הזוהרת רצתה לומר שהיא גאה במורשתה הרוסית, גאה ומרוצה מאופן שבו היא נראית (נוצצת ופרובוקטיבית במידה) ואולי עוד כמה אמירות שאני מפספס. ואולי זה גם אומר עליה שאינה קשובה לרוח התקופה, ואינה מתאימה את עצמה למה שמקובל (לטוב או לרע). מה שבטוח, זה לא היה לבוש מטעמי נוחות, הגם שלבוש לנוחות זו גם אמירה.
אז לא בטוח מה יש לי להגיד פה, מלבד לשתף במחשבות, בזכרון הזה, בתהיות, ואולי ליצור איזה דיון מעניין על אופנה, והדרך השיפוטית הבוחנת לגביה.
סופ"ש מהנה, רגוע ומוצלח לכולנו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)