יום שישי, 4 באוקטובר 2013

מחוץ לקופסה

לפני זמן מה, במסגרת שיחות היכרות בחברה חדשה, נשאלתי על המעבר לארה"ב. משהו בסגנון של "מה היה ההפתעה הגדולה שלך? מה שונה בין התרבות בארץ לזו האמריקאית?"

התשובה המיידית היתה שההפתעה המשמעותית ביותר היתה דווקא הדמיון בתרבות. כלומר, בישראל יש תרבות מערבית, שילוט באנגלית, סרטים לא מדובבים, ורוב האוכלוסיה יודע אנגלית לא רע בכלל. ובנוסף, יש תרבות של פתיחות, שחרור וחוסר רשמיות (שדי דומה לאווירה הקליפורנית), חופש דיבור וליברליות כללית (שוב, דומה במיוחד לקליפורניה, ולא בהכרח למקומות אחרים). זו כמובן הכללה, אבל בסה"כ לא נרשם הלם תרבותי. אבל הוספתי שבכ"ז יש כמה הבדלים, מאלה שאינם מובנים מאליהם.

חינוך – יש יתרונות לחינוך כאן. סה"כ החברה אהבו את ביה"ס, את האווירה, מערכת השעות המגוונת, הרוגע הכללי (שמאפיין את החיים בכלל, וגם בבי"ס, עם הרבה פחות אלימות ועצבים אופייניים, אבל את זה לא אמרתי). אבל יש משהו מהותי ששונה כאן לעומת הארץ – בארץ עובדים הרבה על הנושא החברתי. על עבודת צוות ועל שיתוף פעולה. נושא של 'כיתה מלוכדת' חשוב לכולם, ומשקיעים בזה עד כיתה י"ב. אולי כהכנה לצבא. חברים לומדים יחד בכיתה לאורך שנים, הכיתהנ לומדת יחד את רוב המקצועות, יש הגשה בזוגות ולא פעם גם בשלשות. מעבדות מבוצעות בזוגות (גם בטכניון היה כך). ואילו כאן, מהחטיבה החברה עם עצמם. כמו קמפוס אוניברסיטאי שלכל אחד המערכת שלו. אם למדת עם חבר השנה, בכלל לא בטוח שתמשיך ללמוד איתו בשנה הבאה. אפילו שיש לכם מערכת דומה. אין מבנה כיתתי שנשמר. ובין שיעור לשיעור, התלמידים עוברים לכיתה של המורה, לא המורה הוא שמדלג. זה הבדל מהותי תודעתי, ונדמה לי שאני מעדיף את העבודה הצוותית של ישראל. וכך אני פועל עם הלקוחות, בעבודת צוות. לא פעם זה די חדש להם, החוויה.

עוד בעניין חינוך – כידוע, שיטת המבחנים פה בארה"ב היא שיטה אמריקאית (כמה צפוי). אבל, כך אמרתי לחברה שם, החיים לא מתנהלים ככה. לרוב לא מוגשות לך 4 אפשרויות שמהן אחת נכונה (לגמרי) והאחרות שגויות (לגמרי) וכל שעליך לעשות זה לבחור. בחיים צריכים לחשוב פתוח, על שאלות מורכבות ופתוחות. בארץ, לפחות בזמני, רוב השאלות היו מהסוג שמצריך חשובה, עם אפשרות למענה רחב. נתתי להם לדוגמה שאלה כמו "איך לדעתך השפיעה על נפוליאון עובדת יתמותו מאב בגיל צעיר, על אישיותו ואופיו המנהיג צבאי?" לא ששאלה כזו זכורה לי, ולא יודע עם בכלל ביב יתום, אבל בתור דוגמה, זה עבד יפה. ברור שזו צורת חשיבה שונה, ויש לה תוצאות רחבות. וגם בזה, אני תמיד מעדיף את הגישה הישראלית המעוררת מחשבה (אני שונא מבחנים אמריקאיים, כי אני חש כעו"ד שמחפש ליקויים שמפילים את הטיעון).

בעניין יצירתיות – בכמה וכמה מקרים, כך סיפרתי להם, היה לי קשה לגרום לצוותים פה בארה"ב 'לצאת מהקופסה' ולמצוא פתרונות יצירתיים. אולי זה חינוך למשמעת, שדי מתבקש במערכת לאומית כה גדולה. חוקים צריך לכבד, וכללים יש לשמור. אפילו שאלות של 'למה אתם עושים כך, ולא אחרת, לרוב הנענו בתשובות שנשענות על 'תמיד עשינו כך..'. ואילו בישראל, כך סיפרתי, המצב די הפוך. מגדירים נוהל לעבודה סטנדרטית נכונה, ומיד אח"כ נולדים אילתורים, שינויים (מהסוג בהלתי מבוקר) וכד'. בונים קופסה, ואני צריך ממש למשוך את כולם להיכנס אליה. כולם מבינים טוב מכולם בארץ, יודעים הכי טוב, מלאי רעיונות ויוזמים אילתורים. מאוד מתקשים בלשמור באופן ממושמע על הכללים. אולי, כך הוספתי, זה קשור לתרבות הלימוד היהודית (אותן חברותות לימודיות עוד מימי הישיבות), שמטיבה מתווכחת, מתדיינת, מחפשת חורים ומאלתרת פתרונות. אישית, לי זה קשה יותר, כי יותר מדי מחשבה יצירתית ללא התמדה זה קושי.

וכיוון שהדיון הזה היה לי מעניין, נהניתי לכתוב את עיקריו ולשתף בהם כאן.

שבת מהנה ורגועה לכולנו, חברים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)