חוויות מהטיול הראשון בארץ האפשרויות

את הסיפור של סוף השבוע שלפני הביקור של פסח בארץ (בתחילת אפריל) התחלתי לתכנן עוד לפני שההתרחשויות עצמן בכלל התחילו.

ידעתי בגדול על מה אספר, אבל התלבטתי איך לפתוח. שתי גרסאות התרוצצו לי בראש:

חשבתי להזכיר לכם את מוזיקת המקרה של פול אוסטר. הספר מצוין ועגמומי למדי, אבל החיבור הפעם הוא לפתיחת הספר. בפתיחה מספרת הדמות הראשית, שאחרי שזכה בסכום כסף לא מבוטל (אין לי מושג מאיפה, וגם הפרטים קצת נעלמו, אבל זה ממש לא חשוב לעניינינו). הבחור לוקח נתח מהסכום, רוכש לו רכב טוב, חזק ואיכותי, ויוצר למסע שוטטות חסר תכלית ברחבי ארה"ב. כמה שהרעיון קסם לי תמיד, לשוטט, לנוע מרחקים, לפגוש דמויות ומקומות מעניינים... תמיד זה היה מין פנטזיה כזו, שדי ברור שלא תוכל להתממש. תזכורת נוספת לאותה פנטזיה אני מקבל בכל פעם שעולה שמו של "זן ואמנות אחזקת האופנוע". שם זה פחות שוטטות, יותר מסע מחוף לחוף, אבל יש קסם אחר, כי אופנוע אטרקטיבי יותר בגלל החיבור המשופר יותר לטבע ברכיבה.

לעומת זאת, חשבתי אולי לעשות שימוש בהמלצתה של מממאיה35 על הספר 101 עצים, שחיזק אצלי את ההבנה שסופ"ש זה יעמוד בסימן עצים ואהבתי אליהם. עצים תמיד גרמו לי לריגוש ורוממות רוח. בתור ילד הייתי מחובבי הטיפוס על העצים המקומיים (זוכר ZAK את עץ העמוד?). הייתי מטפס במאמץ שעלה לי לעיתים בשריטות בירכיים ובשלמות מכנסיים, ואח"כ נהנה מההישג ומהשלווה של הישיבה בין הענפים הגבוהים. עד היום, עצים מיוחדים, מרשימים וגדולים עושים עלי רושם רב ומרגשים אותי מאד.

בסוף הגעתי למסקנה שבמקום לבחור, אציג את שתי הפתיחות. אז ככה עשיתי. ועכשיו לפרטים:

ביום שישי הנ"ל, בגמר יום העבודה תפסתי שבעצם אין לי למה לחזור הביתה. הרי לא מחכה לי שם אף אחד, אז אפשר לקחת תיק ולנדוד בחופשיות.

נשמע מפתה, אבל המחשבה שנייה החלטתי להעביר את הלילה בבית, לנוח, להתארגן ולצאת בבוקר מוקדם לכיוון צפון, לעבר פארק עצי הסקוויה הענקיים.

אחרי הקפה של הבוקר, מוקדם למדי, לקחתי את התיק המדולדל (מה כבר יש לי לקחת) ויצאתי. השמיים היו צחים, ההרים מזמינים והלב מתרונן, אז לא התאפקתי וצילמתי:

ה-GPS צפה לי נסיעה של כ-5 שעות, ואכן, חצי השעה הראשונה עברה חלק בהתאם לציפיות. רק שפתאום, באמצע האוטוסטראדה – פקק נוראי. ניצלתי את היציאה הראשונה והרווחתי מבט על אחת מערי הפרוורים של LA היפות יותר, עם בתים מרווחים, גינות מטופחות, רוכבי אופניים, אנשים מטיילים עם כלביהם בתחושה פסטורלית.

המשכתי כך בכבישים הצדדיים, מתכנן לעלות חזרה לכביש הראשי, כשלפתע, בכביש הרחב והריק לגמרי, ממש לפני רוכב אופניים מבצע הפכה לתפארת (למי שלא מכיר – התהפכות קדימה מעל הגלגל הקדמי) כנראה כתוצאה של היתקעות הגלגל הקדמי באיזה חריץ בכביש. הוא קם מיד, המום, צלע למדרכה ליד ונשכב עליה.

עצרתי מיד לידו, אספתי את האופניים מאמצע הכביש שלא תגרומנה לתאונה, וניגשתי אליו. הוא נראה המום, שרוט, הקסדה שבורה אבל בסה"כ תקין. הוא הרגיש שפרק את הכתף, אבל זה לא נורא. התקשרתי לשרותי החירום – 911 ונתתי לו להסביר היכן אנחנו, כי לי לא היה שום מושג. עוד אנחנו מדברים עם המוקד, ממש כמה שניות אח"כ, נעצרה ניידת משטרה גדולה לידינו, הוציאו מכשירי טיפול, בדקו לו לחץ דם ודופק, ובקיצור – לקחו אחריות על האירוע. כמה מילות עידוד אחרונות ממני והסתלקתי בתחושת אזרחות טובה, שומע את הסירנה של האמבולנס שבדרך. לקנא כמה טוב ויעיל הם עובדים.

מכאן התנהלה הדרך במהירות ובאופן חלק, נהנה לראות שדות חקלאיים אינסופיים, שדות נפט מכוסים בעדרי חרגולי שאיבה מתפללים מול הבורות.

הגעתי לאזור ההררי של העצים הגדולים, ועצרתי בתחנת המידע לאסוף קצת ניירת תיירותית מפתה ונכנסתי לשמורה אחרי שהשארתי 80$ בש"ג לאישור משפחתי לכל הפארקים.

כבר בכניסה מונומנט ראוי לצילום – סלע ענק שנפל והשאיר מתחתיו מעבר יפה:

עוד כמה צילומים לפסגות המושלגות שמסביב, ומתחילים טיפוס ארוך. מאד. כ-25 ק"מ של נסיעה מתפתלת בתוך צמחיה ההופכת לסבוכה. מדהים:

לאט לאט, אני מזהה היער סביב הופך סבוך וגבוה, ומזל שיש לי GPS כי הדרך מאד ארוכה ולפעמים יש ספק אם היא מגיעה לאנשהו. העצים מתחילים להידמות לזיכרון שיש לי מתמונות עצי סקוויה והתרגשות ילדותית מציפה אותי, יחד עם חיוך מטופש ומענג. עוד ועוד למעלה, ופתאום, עמוק בין העצים אני מבחין בגוש גדול. ענק. הסקוויה הגדול הראשון בקושי נראה, אבל ברור שהם שם, מפוזרים בשטח. ממשיך לעלות ונראים עוד ועוד כאלה, ענקיים יותר ויותר, כאלה שקוטרם כ-2 מטר.

ואז, אחרי סיבוב, נפתח הכביש לחניון גדול ובשטח כולו עומדים הענקים האלה. קשה לצלם כי הגודל תמיד משאיר חלקים מחוץ לפריים. אני נעמד לידם ומרגיש ננס, בדומה לתחושה שחשתי בביקור הראשון בניו-יורק, מין הלם גודל.

ובכ"ז, כמה צילומים הצליחו תוך ניסיון להדגיש את הפרופורציות:

העצים בצד הם בגודל מקובל בארצנו לעצים "רגילים"

לא צריך הסבר

וגם פה די ברור

נוסע עוד כמה ק"מ, לרחבה נוספת ושם, בינות לעוד ענקים נמצא הענק מכולם – גנרל שרמן. הוא לא הכי עבה ולא הכי גבוה, אבל נפחו הוא הגדול ביותר. מן עמוד ענק, שלידו תור של ממתינים לצילום. וגם אני כמובן. רק שהתמונה לא ממש נותנת תחושה אמיתית של הגודל כי עומדים די רחוק מהעץ:

ובמבט מאחור שממחיש אפילו יותר:

אז הולך הלאה, מצלם עוד עצים וממשיך להתפעם, ומצלם קצת נוף, ואיזה קויוט חביב שעשה לי עיניים, רק שזה בוידיאו וקשה לי להראות לכם.

אח"כ ירידה פתלתולית של כ-30 ק"מ, שגורמת לי להתגעגע לאופניים כפי שמזמן לא התגעגעתי.

אז עוד כמה דוגמיות שסיום הנושא:

ועוד, מאיזור אחר בפארק- לה פמיליה (בהשראת גאודי וברצלונה)

ואחרונה  בנושא

ונוף יפה בדרך:

ואחת להרים:

למרגלות ההרים ארוחה במסעדת BBQ לא רעה, והמשך לכיוון כללי של הים.

בדרך מבקשים מה-GPS שיאתר מקומות לינה ומעביר את הלילה בשינה עמוקה.

בבוקר מתחיל מסע לכיוון כללי של הבית בעיקוף מקסים לכיוון החוף, כשבדרת נופים ירקרקים, אזורי גידול ענבים ליין והזמנות משולטות ומפתות לטעימות חפשי, שעליהן אני מוותר מפאת ביטחון הציבור, עוד כמה צילומים וחזרה רצופה של כמה מאות ק"מ כמעט ללא הפסקה.

הדרך רצופה בפריחה כתומה, אז עצרתי לראות מקרוב:

וממש מקרוב:

בחוף

וסלע ענק באמצע החוף:

איזה כיף של סופ"ש, וחוויות לחזור איתן לחופשה הקצרה בארץ.