רשומת הבלוגולדת יוצאת ממש בסמוך ליום הרשומה, ולא פשוט לי עכשיו להעלות עוד רשומה. במיוחד כשמחכות לי יותר מ-600(!!!) הודעות להתייחסות.. אבל היום הזה עומד לעבור, וזו הזדמנות נהדרת להתבונן לאחור ברשומות הטובות של השנה, אלה שאולי לא זכו לחשיפה מספקת, והייתי שמח להאיר אותן בזרקור, להבליט אותן מחדש כי יש בהן משהו ממני שחשוב לי במיוחד.
אז היו רשומות שכאלה. היו את אלה שאהבתי, אבל זכו להבלטה מספקת עם בול העורך. אז הם ירדו מרשימת המועמדים לפרסום חוזר. נשארתי עם ארבע רשומות:
לא בחרתי להעלות שוב את "המילה" – למרות שהיא חשובה מאוד. לדעתי ראוי להעלות לדיון את העניין הזה של ברית המילה, שאנו כיהודים נוטים לקבל כמובן מאליו, אבל הוא אקט של סירוס והטלת מום ביילוד חסר ישע. אבל מכיוון שהרשומה זכתה ל-101 תגובות, זה מרגיש לי לא נכון.
לא בחרתי גם את הרשומה האישית המקסימה, על האהבה הראשונה. זה לא שהיא לא ראוייה, אבל גם היא זכתה כבר לחשיפה מכובדת, ולא נכון לי למחזר עד כדי כך.
גם לא בחרתי את "שבת סתווית", סיפור נוסטלגי מהילדות. אני מאוד אוהב את הסיפור הזה, שהוא מאוד אני. הרשומה לא תפסה נפח גדול כפי שחשבתי שהיה ראוי לה לדעתי. אהבתם, אבל היתה לי תחושה שהיא שווה יותר. היא כנראה היתה המועמדת הנכונה, אבל יש אחת אחרת. ראוייה יותר.
אז ברגשות מעורבים ובהיסוס גדול בחרתי את הרשומה, שחלק קטן מכם מכיר – "והילד הזה". חלק קטן מכיר כי הורדתי אותה לאחר שהבנתי שהשתמעה ממנה סוג של ביקורת על ההורים שלי, שהיו צעירים ומבולבלים. וכדרכם של הורים הם עשו טעויות, כמו רוב ההורים, כולל כנראה אותי כהורה. גם הובן שהילד ההוא לא זכה לחיבוקים, וגם זה לא מדוייק, אבל התחושה היתה כפי שהיתה למרות החיבוקים ההם, כי זה כנראה לא הספיק. אז יצא שרובכם לא קראתם אותה בכלל, ודווקא היא אחת מהטובות שלי. אז בדחילו, אני מעלה אותה שוב. ובתקווה (זה לך, אבא) שהדברים יתקבלו כסוג של סיפור ולא כאיזה כתב אשמה. ודווקא עכשיו יש לה איזו משמעות מיוחדת, כמה ימים לפני הטיסה לביקור בארץ. אז בבקשה, כולל הסיפא העעגמומית:
| והילד הזה.. |
|
 |
החדר חשוך אבל לא חשוך לגמרי. מדי פעם חודר אור של מכונית חולפת, מצייר קשת בצורת החלון על הקיר החשוף והצבוע טרי. ושוב חושך. הילד הקטן, כולו בן 3 בערך, יושב על המיטה החדשה, מביט מעלה על הקיר ובוכה. בוכה המון, ברצף, ללא הפסקה. הוריו כבר קמו אליו כמה פעמים, וכבר אין להם כוח. זה ככה תמיד, כל לילה, בוכה ובוכה ולא מתעייף, לא נרגע ולא נרדם.
ופתאום – רגע של שינוי. פתאום הופך הקול של בכיו לזר קצת, מוזר, לא שייך ולא רלוונטי. פתאום כל ה-אאאאהההההה... המתמשך נשמע לו כמו לא שלו. זר קצת ומרוחק. אז הוא משתתק. מקשיב לשקט. תוהה עם עצמו למה הוא בוכה. וברגע אחד הוא חש בטוב עם השקט. כן, הוא גדול, הוא יכול לבד. וכן, הוא לבד.
הלבד הזה, ויכולתו להתגבר נותנים לו פתאום כוח. כן, הוא יכול להפסיק, הוא יכול לבד בלי ההורים.
שנים הוא היה לבד. טיפח את הלבד הזה, שאב ממנו כוח, בנה חומות וביצורים, התחזק. הקריב הרבה ואפילו לא ידע עד כמה כי זה היה טבוע בו. לשרוד לבד, לא להזדקק, לא להיות חלש, לא להיתמך. הרבה פיספס בגלל אותן חומות שרק הוא ידע עליהן, חוסם עצמו מכל קירבה שעלולה לסכן או להכזיב.
שנים רבות אח"כ כשהבין את המחירים, ניסה לפרק את אותם ביצורים ולהתרכך. וזה לא היה פשוט בכלל, ובכל פעם שאיזו מכשלה או קושי היו מתגלים, היה מגלה כמה מהחומות ההן עוד נשאר, כמה מהר הוא נוטה לרוץ חזרה למיומנות של פעם עליה נשען, ובונה שוב חומות וביצורים. זה בטח עוד טבוע בו, אבל הבגרות והמיומנויות חיים שרכש (בהרבה השקעה ותחושת סיכון עצמי) הביאו אותו למודעות, לשליטה ובעיקר להבנה שיש עוד על מה להישען מלבד אותן חומות, ושהן לא משרתות אותו יותר. והיום, הבוגר שהפך מחבק את הילד ההוא, שפחד, שהרגיש רע, ושכ"כ רצה שיחבקו אותו עוד, ותחינותיו לא זכו לתגובה ההולמת. חיבוק מרכך, מנחם, מרגיע ומשלים.
הרשומה הזו המתינה חודשים להיכתב, נותנת תזכורת בכל הצצה ברשימת הנושאים הממתינים. ובטיסה לארץ, בהמתנות השונות, היא נכתבה. כמה חבל שלא עברו הרבה יותר מ- 24 שעות מרגע הנחיתה, והגיעה הבהרה ברורה לסיבה הבלתי מודעת לכתיבתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)