קיבלנו
אישור מקברניט המטוס להפעיל מכשירים אלקטרוניים, כשנמנמתי בזמן ההמראה. אז
זה זמן טוב לנסות ולסכם בקצרה את הביקור המוצלח והקצר הזה.
עם החייל
הביקור
התחיל לי ברגל ימין. ממש! ביציאה לאולם קבלת הפנים צעד לכיווני החייל
הפרטי שלי, שהצליח למרות כל הקשיים (שביתת הרכבת) להגיע בזמן ולפרוש ידיים
לחיבוק חם ומתרגש של פגישה מחודשת. בכלל, הביקור היה מיועד קודם כל עבורו,
ואני מרגיש שלשנינו זה היה מוצלח במיוחד. זה לא כל כך חשוב מה עשינו. חשוב
יותר שהיינו יחד – בביקורים משפחתיים, בכמה ארוחות במסעדות, בשוטטות יחד,
בפאב עם חברים (שלו) וכן הלאה. לרוב, מאוחר בערב היה יוצא קצת לבלות עם
חברים בלעדיי, ואני הייתי מנצל את הבקרים בהם היה משלים שעות שינה לסידורים
ומפגשים שעניינו אותו פחות.
אמנם
התאכזבנו קצת שהוא אולץ לחזור לשירות ביום חמישי ולא לבלות איתי גם את
הסופ"ש השני, אבל סה"כ אי אפשר לבוא בטענות. אז נכון שנסעתי פעמיים לכפר
עציון המרוחק, אבל זה היה שווה את הנסיעה, כשקיבלתי כך הזדמנות להיות אבא
אופייני, מקפיץ אותו למוצב, ונהנים לפחות מן היחד של הנסיעה הארוכה.
פה
כאב הפרידה היה הקשה ביותר, וסחט משנינו לא מעט דמעות (כן, חייל שלי.
ראיתי אותן זולגות מתחת למשקפי השמש). זה אולי הקטע הקשה ביותר של ביקור
שכזה. זה חלק מהמחיר של מצבנו המוזר. אבל העונג שבמפגש שווה בהחלט את עצב
הפרידה. אז כבר מחכה לפגישה הבאה. בינתיים, שמור על עצמך, ילד שלי אהוב.
משפחה
הבחירה להתארח בבית של האבא היתה חכמה מאוד (תודה לליידי D
על העצה). ככה הרווחנו לא מעט שעות של יחד מהסוג הלא פורמאלי והלא מתוכנן.
קפה של בוקר, ברכות לליה טוב ומדי פעם גם באמצע, סביב השולחן הלבן שבחצר.
גם הצליח לי להשלים כמה שעות עם עוד כמה מבני המשפחה, וזו בהחלט היתה חוויה מתקנת, בהקשר של הביקור הקודם.
בלוגיה
לא
הצליח לי כמעט להציץ פה בבלוגיה בימים של הביקור, כך שקשה לי אפילו לדעת
כמה עדום המצב של פער הקריאה. (בטח כבר למעלה מ-800 רשומות ממתינות). אבל
הרבה מהכיף של הביקור הזה קשור לחברים מכאן.
קודם
כל, היה את הטיול המקסים של השבת הקודמת, אותו אירגנה עננת. הנוף היה
יפהפה, הפריחה עדיין רעננה, מזג האוויר מושלם והכרמל הולך ומוריק חזרה אחרי
טראומת השריפה. אבל אני התמקדתי בחברים שבאו. היה נפלא לפגוש לראשונה
חברים ותיקים, לראות מקרוב את החיוכים, לשמוע את הקול ולבלות יחד כמה שעות.
בהחלט אירוע שפחת לי עוד יותר את התיאבון להכיר אתכם עוד, ולהפוך אתכם
חברים לוירטואלים פחות.
כמובן
שניצלתי את הביקור והצלחתי לשוחח טלפונית עם רבים מכם, ואף להיפגש עם חלק
מכם. גם פה יש תחושת סיפוק גדולה, אם כי כמובן הספקתי פחות ממה שרציתי. אז
נשאר קצת גם לפעם הבאה.
חברים ותיקים
מיעוט הנושאים ברשימת ה- To-Do,
השאיר לי לא מעט זמן להיפגש גם עם חברים ותיקים. כאלה שלצערי הזנחתי
בביקור הקודם. גם פה לא הספקתי הכל כמו שרציתי, אבל סה"כ אין טענות.
אבל
העניין המרכזי היה כנס המחזור של בית הספר. חלק גדול מהחברים לא ראיתי
שלושים שנה, וההתרגשות והכיף היו עצומים. לנוסטלגיקן שכמוני, זה בדיוק מה
שצריך כדי לבלות לא מעט שעות של התרגשות וכיף, ולסיים עייפים אבל עם טעם של
עוד. אני מניח שעוד אעלה כמה רשומות נוספות הקשורות לאירוע ולזכרונות
שצפו.
השאלה השגרתית
מכיוון
שפגשתי הרבה חברים בביקור הזה, עלתה השאלה המתבקשת – למה אני שם
בקליפורניה? התשובה קיבלה סוג של נוסח אחיד למדי, שאומר בערך במילים הבאות
את העניין כולו "כשחייתי בארץ, לא סבלתי את המתח הקיומי, את הלחץ התמידי,
את הנרגנות והעצבנות שבעל מקום, את הכעס והעצבים. כשהגעתי לארה"ב הבנתי עד
כמה לא סבלתי את כל אלה, ועד כמה לא סבלתי את עצמי כאחד כזה.
לצערי,
בביקור הזה קיבלתי שוב תזכורת לסיבות שאני שם, כשבנסיעה הקצרה מבן גוריון
ראיתי כ-5 תאונות קטנות בצד, כשמימין ומשמאל חתכו אותי הנהגים, כשאני משתדל
שלא להתעצבן ולחזור להרגלי הנהיגה הנלוזים משכבר הימים. כשנהג נצמד
לאחוריי בעצבים, מאותת לי באורות ובסוף גם צופר, ובסוף בזגזוג זריז עוקף
אותי מימין ובולם מעט ממש לפני, מבהיר לי בכך שהוא ממש לא אהב את העובדה
שלא עקפתי את הרכב שמימין מהר מספיק, מעז להשאיר מרווח ביטחון. והיו כמובן
עוד מקרים, אבל למה לטרוח ולהיזכר עכשיו, כשהאוירה חיובית וקליפורניה כבר
לפני במרחק של כמה שעות.
ולסיכום
אני
מניח שעוד אעלה לא מעט רשומות שיתמקדו באירועים שונים של הביקור, אותם
הזכרתי. כצפוי, לא הספקתי את כל מה שרציתי, לא פגשתי את כל החברים שרציתי
(סליחה, חברה`), לא ביליתי מספיק עם המשפחה ובקושי הספקתי להציץ פה. מזל
שהייתי תחת השפעת הג`ט-לג, ששיבש לי את מחזור השינה, אבל השאיר אותי עם
הרבה שעות ערות נטו שנוצלו היטב. ובסה"כ התחושה חיובית ביותר, והשאירה אותי
עם טעם של עוד.
תודה לכולכם, וכיף לי שאתם פה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)