כנס מחזור

התמונה מהתגית, שמראה שבקושי השתניתי

כנס המחזור שהיה ביום חמישי בערב (ולתוך הלילה) השאיר יותר מ-200 חברים שהגיעו בסוג של היי מדהים, שהתקשינו להכיל. לפני יומיים כתבה לי בפייסבוק חברתי פ` (כן, אותה פ` שעליה כבר כתבתי כאן פעם, שנהנתה מאד מהדברים ☺): "מעניין מה תכתוב אצלך על האירוע". השבתי לה שם שהאירוע כ"כ מרגש וגדול מבחינת החוויה, שקשה לי לחשוב איך בכלל אוכל לסכם אותו ברשומה באורך סביר. לא ברור לי מה ראוי להדגיש במיוחד, את מה ומי להזכיר, לאיזה היבטים מסקרנים ראוי לתת במה מיוחדת כאן, ומה נכון לכתוב בלי להבריח מכאן את כל החברים מהבלוגיה שאינם מחברי מאז (הרוב המכריע).

אני מניח שעוד אתייחס להיבטים שונים באופן פרטני (עד שאזהה סימני נטישה המונית). אבל לאירוע כולו אני מתקשה למצוא תיאור כללי מספיק, ועם זאת מעניין מספיק. אבל כנראה שבכ"ז אני חייב לעצמי ולקהל הקוראים שלי שגם היו בכנס (ומסתבר שלא מעטים מודעים לשיגעון הכתיבה הזה שלי כאן).

באופן כללי:

זה היה לי קצת מוזר להגיע לחצר בי"ס, ולהחנות במגרש שכבר היה מלא למדי. שנים גרתי ממש קרוב לשם, עובר כמה פעמים ביום מול השער. גם יצא לי להיכנס למסדרונות לא פעם, כי בימי בחירות הקלפי שבה הייתי מצביע היתה ממוקמת בכיתות המוכרות. אבל איכשהו זה הרגיש אחרת הפעם. באיזור הכניסה מוקם שולחן שבו בוצע הרישום של מי שהגיע. לכל אחד ניתן כרטיס אישי עם שמו (או שם נעוריו) ותמונה הלקוחה מספר המחזור. את הכרטיס הצמדנו בדבק לחזה להקל על החברים לזהות כמה לא השתנינו.

ושם גם התחיל מסע הצהלות והחיבוקים החמים. רק לחשוב שמתישהו לחשו לי שחברי הקרובים ביותר נמצאים בקצה השני של גוש המתגודדים (ליד הבירה הנהדרת של נחצ`ה מהמבשלה שלו "פאבו" בזיכרון), רק שלקח לי יותר משעה להצליח להגיע לשם, מתעכב על עשרות חיבוקים, טפיחות על השכם והעלאת זכרונות.

אח"כ הוכנסנו (לאט מהמתוכנן, כמובן) לאולם, לחלק המאורגן יותר של האירוע, עם כמה דברים מרגשים של המארגנים, קטע מוסיקאלי מקורי שהוכן בידי כמה יזמים מחברינו, קטע אומנותי מהנה של צוות מתעמלות, ומצגת מרגשת שכללה נתונים סטטיסטיים על מי אנחנו כציבור היום (לא גרועים כ"כ). אולי בהזדמנות גם אביא קצת מהנתונים (אם חן ישלח לי), כי זה בהחלט מעניין.

אח"כ יצאנו שוב לחצר, להמשך המינגלינג המרוגש, להעלאת זכרונות, לנשנוש ועוד חיבוקים. בכלל, היה קשה להיפרד, ואחרוני החברים עזבו את המקום בשעה 2:30 לפנות בוקר, מתנחמים בידיעה שביום שישי לא צריך לקום מוקדם, ואני מחזיק מעמד בחסות הג`ט-לג שתיעתע במערכת השינה האישית שלי.

הצוות המארגן

באופן טבעי, הריחוק הגיאוגרפי שלי מהארץ לא איפשר לי לקחת חלק בהכנות. אני מניח שאם הייתי קרוב יותר הייתי מאוד רוצה להיות חלק מהעניין (ואולי אפילו מצליח להתפנות). כי לפי מה שהם סיפרו זו היתה עבורם חוויה מיוחדת ומהנה במיוחד. אני בהחלט מאמין J

הם סיפרו קצת על תהליך הולדת הרעיון, על גיבוש הצוות והחלוקה לוועדות השונות, על משימת איתור החברים ובעיקר החברות, על התהליך המהנה. ובאמת  - העניין הצליח רק בזכותם. האירגון היה למופת! אז שוב, כל הכבוד לאמיר, לנעמי, לאליס, ליותם, לחגית, לענת, לרמי, לעמית, לאודי, ליגאל, לכנרת, לחן, לאייל ולשיבולת. תודה במיוחד לכם על הערב המהנה והבלתי נשכח הזה.

החברים שלא באו

מתוך כ-350 בוגרים, הצליחו להגיע לכנס כ-210. כמוני, היו עוד חברים שעשו מאמץ להגיע ממקומות שונים על הגלובוס. מארה"ב, מאירופה וממקומות נוספים בעולם. אבל אני תהיתי דווקא על אלה שלא באו.

קודם כל, חסרו לנו ה-11 שלצער כולנו כבר אינם בחיים. סטטיסטית מצבנו לא רע כ"כ, אבל בכ"ז זה מצער, כל אחד וסיפורו האישי.

היו גם כאלה שלא יכלו להגיע מחו"ל. אבל אני מניח שלא לכולם זה פשוט. הרי גם אני לא הייתי בטוח שהעניין יצליח לי, עד לא מזמן.

היו אלה שפשוט לא רצו. לא יודע בדיוק מה הסיבה, אבל ניסיתי להבין קצת את התגובות שלהם לפניה. היו שהתעלמו, היו שפשוט הביעו חוסר עניין, אבל היו גם כאלה שהסתייגו כי לא באמת האמינו שנוכחותם חשובה לחברים. שחסרונם הורגש בכלל. שהם השאירו רגשות חמים אצל אחרים. וזה דווקא מעניין. כי זה עלה גם בשיחות בינינו, החברה שהגיעו. איכשהו, היה סוג של חוסר ביטחון כללי בהוויה ההיא של התיכון. רבים (כך התרשמתי) לא ממש ידעו עד כמה הם משמעותיים בנוכחותם לציבור הרחב, כמה אהבו אותם, רצו בהם, אהבו אותם (בסתר או יותר בגלוי). ולדעתי, זה סוג של תובנה מעניינת. לא בדקתי סטטיסטית, אבל זה עלה ביותר משיחה אחת ע"י יותר מחבר אחד (פופולרי יותר או לכאורה פחות).

החברים שבאו

מעניין לראות איך החברים השתנו. כלומר רוב החברה נראים טוב, בסה"כ. אבל כולם נראו לי כמו בני כמעט-חמישים. טוב, חוץ ממני כמובן, שחוץ מהשיער שנפל (ונדבק לכתפיים ולחזה) ממש לא השתניתי ואני נראה בדיוק (כמעט) כמו אז. חבל שהתמונות משום מה מעוותות את העניין הזה...

וברצינות – היה כיף לראות את היפות של המחזור נראות נהדר, האחרות שהיו גם יפות
(וכצפוי לא מודעות לכך) נראות היטב גם עכשיו, שרוב הבנים נראים שמורים היטב ובכושר. ושוב, מפתיעה התופעה הישראלית האופיינית של ריבוי ראשי הביצה החלקים (כמוני).

ומכיוון שביליתי במוסד הזה יצא לי להחליף לא מעט כיתות, אז מעגל החברים הקרובים גדול, והחוויה הזו של המפגש היתה פשוט מהממת.

החוברת

ספר המחזור היווה לאורך השנים את התזכורת העיקרית לכל החברים שהיו איתנו אז, כשלא פעם פותחים אותו כדי להדביק שם שעלה באיזו שיחת רקע לפנים הנעריים ההם. וכמוהו, אני מניח שהחוברת שהופקה לכבוד העניין תהווה עבור רבים מאיתנו חיבור מחודש לפרטי הקשר של החברים. אני גם בטוח שהפייסבוק יסייע לעניין הזה לא פחות.

ובנוסף, זו היתה הזדמנות נהדרת למי מאיתנו להרהר מעט לאחור בחוויות ההן, בחברים של אז, במשמעות של ביה"ס הידוע עבורנו. מאמרים קצרים ונהדרים, אחד אחד, שהחזירו אותנו לאחור בהרהור וגעגוע, ובהבנה בוגרת של מי שהיננו היום. וכן, גם להתענג על תמונות מהימים ההם, שצצו ונסרקו מתוך האלבומים.

לסיכום

ככל הנראה, בשוך ההתרגשות המובנת והנפלאה שכולנו חווינו, לא נצליח לשמור על הקשרים שחוברו לרגע, מחזירים אותנו לזכרונות המענגים (ומביכים ומבולבלים מעט) ההם. אבל הרגע הקסום הזה יישאר איתנו, ובסייעתא דפייסבוק, יהיה קל יותר לשמור קשר קליל ורציף עם מי שישאר שם.

ושוב (כמה צפוי) תודה ענקית לכולם
להתראות, להשתמע ולהקראות בעוד סיפורים, חוויות, מפגשים ותמונות. 

 

תמונת החברים שנשארו אחרונים, מתקשים להיפרד

וקישור מתבקש לאלבום שבפייסבוק