ריאלי שלי

צוות ההפקה של כנס המחזור שקד על הפקה של חוברת מיוחדת לקראת האירוע. עמית ליקט תמונות ישנות מימי הנעורים, ויותם ערך וריכז אסופת מאמרים שנכתבו לכבוד העניין. אמנם יש בינינו כמה כותבים מקצועיים הרבה יותר ממני, אבל גם אני צברתי איזה נסיון בכתיבה, בזכות הבלוג הזה כאן. נסיון שיצר אצלי ואצל חברים אחרים צפייה ומחוייבות לתרומה משלי לאירוע.

אז חשבתי, מה יהיה נכון לכתוב? יש לי שלל וידויים, יש המון זכרונות של חוויות, יש תובנות ויש גם לקחים. אבל ביה"ס עבורי היה בעיקר חוויה חברתית, ואת זה היה לי חשוב להבליט ברשומה הבודדת שאותה תכננתי.

ועניין נוסף, שבדיעבד קיבל חיזוק בשיחות עם חברים רבים במפגש – היה לי איזה רושם, שהרבה מאיתנו התנהלו אז בסוג של חוסר ביטחון. גם ה"מקובלים" או הרועשים יותר שבינינו, וגם אלו היותר שקטים – רבים היו תחת איזה רושם שלא מספיק הבחינו בהם, שלא השאירו רושם וחותם בליבם של אחרים. אז זה מה שאני ניסיתי לעשות כאן, כמין חוויה מתקנת קצת, מגייס את הזיכרון המוגזם שלי לפרטים לא חשובים כדי להזכיר להרבה חברים שהם היו לי חשובים, שאהבתי אותם. מן הסתם לא יכולתי להזכיר את כל החברים שהשאירו אצלי סימניות בזיכרון, וגם לא להדגיש או להבליט חלק מהחברים שהיו קרובים יותר לליבי (באופן טבעי). אבל מה שיצא לי זו "רשימה של חברים משובצת באנקדוטות קטנות" כפי שיותם הגדיר אותה.

מקווה שהחברים שהוזכרו ברשומה ההיא נהנו, מקווה שהאחרים לא נעלבו, ושהיא הזכירה לרבים קצת ממה שהיה לנו שם, בימים ההם של תום נעורים. אז להלן הדברים, כפי שהופיעו שם בחוברת:

אני מניח שכשהורינו רשמו אותנו לריאלי, הם התכוונו שנלמד בבי"ס טוב, כזה שרמת הלימודים בו גבוהה והוא מאתגר את התלמידים, מכוון למצויינות, למשמעת וערכים רציניים. הוא באמת היה כזה אבל מה שעניין לי כשהצטרפתי היו כמובן החברים.

ובכן, הצטרפתי מאוחר יחסית, בכיתה ה`, אבל חברתית כבר הייתי מוכן למדי. את פני קיבל עופר פנחס, החבר האהוב עוד מגן חובה שהצטרף שנה קודם. והוא לא היה היחיד מהגן שלנו, כי בכיתות המקבילות היו מוכרים לי כמובן גם שלמה גולדנברג ומוטי שפי (ז"ל). אבל הם לא היו היחידים – מהבניין השכן הצטרף שנה קודם בני שרל, ויחזקאל האוט הצטרף איתי, יחד עם חברי לכיתה סימון סאבא, דורון שפיגל ומשה סולומון. בנוסף, בקיץ ביליתי בקייטנת הוד הכרמל ובקייטנה עירונית נוספת, זוכר להכיר את מי שיהפכו לבני כיתתי – רחל הרצפלד, ובועז דורי.

את השיעורים העברנו איכשהו, מחכים בדריכות להפסקות. או לשיעורי התעמלות. לרוב, הפעילות בהפסקות התחלקה לתחומי עניין מרכזיים – החברה של הכדורגל, איקי כהן, רמי רום, אליעזר שוורצמן ומהכיתות האחרות – מוטי כספי, איקי כהן, גיל כהן ודני צוקרמנדל. בכדורסל בד"כ השתתפו יחזקאל האוט (ששיכלל את ההוק-שוט של ג`באר, והיה גם הוא מצליח לקלוע לפעמים איזו "אוקשה"), עופר שגיב, יורם אורזך, מיכאל ברקוביץ. היתה קבוצה שהייתה מכורה ל"הטלה" למול הקיר שליד שירותי הבנים, כשהמלך היה לרוב בני שרל. וכמובן, היו היתר, ואני ביניהם, שהיינו דוגמים כל פעם קבוצה אחרת, מצטרפים לפי החשק לפעילויות השונות. הבנות לא עניינו אותנו בשלב ההוא (לקח לנו לפחות שנה להתחיל להבחין בנוכחותן), למעט אורנה שטיין ושרית בורובסקי, שהיו פעילות וטובות למדי כשהצטרפו למשחק ה"הטלה" ההוא.

וכמובן, היו פעילויות עונתיות – קלפי שחקני הכדורגל, קלפי הקולנוע של השחקנים, חמש אבנים, כדורגל שולחן, או סתם טיפוס על עצי הזית העתיקים שבחצר סניף היסוד בהדר.

בכיתה ה` גם הצטרפנו לצופים. הייתי עם עופר פנחס, יותם קוסטינר ועוד כמה חברה בקבוצה של יקי. רק שהוא פרש מהר והעביר אותנו למדריך אחר שפרש גם הוא אחרי זמן קצר, כשאחיו הגדול החייל נהרג במלחמת יוה"כ שפרצה בדיוק אז, ושיבשה לא מעט מחיינו.

כשעברנו לחטיבה, עורבבו הכיתות לגמרי, ובנוסף קיבלנו תגבורת חיובית של חברה חדשים ולא מוכרים מסיה"ס ברוממה, וביה"ס ברח` החשמל (אאל"ט). שוב היכרויות מגששות, וחברויות חדשות, וסניף גדול ושונה ומוזר שבו שוב אנחנו הצעירים.

אז גם החלו הגישושים הראשונים אצל הבנות. מסיבה "סלונית" ראשונה ונועזת אצל שרית בורובסקי, באור מעומעם ושירי פול אנקה והפלטרס, מתנסים לראשונה בריקודי סלואו – בידיים פשוטות קדימה, ומגע מרפרף של כתפיהן של הבנות. בהמשל, בעוד מסיבות בבתים ובאולם הספורט, העזנו והתקרבנו יותר. הרבה יותר. איזה ריגוש היה לחבק כך את דלית, פנינה, אסיה, תמי, רותי, אביבה ואורנה, ואפילו בנות מהכיתות המקבילות. אבל בחסות הריקוד זה היה בסדר. מעבר לזה, רובנו לא העזנו לנסות.

אז גם הצטרפתי לצופי-ים, ושוב חברויות חדשות, והרבה אקשן. רבים פרשו, אבל גרעין גדול של חברה, מהסניף שלנו ואחרים, המשכנו בפעילות עוד שנים רבות, עד לגיוס למעשה.

בכיתה ח` נבחרתי עם דויד וייל לחברי ועדת קיוסק, נהנים מההתפקיד החשוב (ונשנושים חפשי), למרות המחיר של ויתור על הפנאי בהפסקות. ועוד שנה, וחברויות נוספות צצות סביב, מתקרבים יותר ומנסים קצת יותר.

וכיתה י` – רוב השכבה עולה לבית בירם, ואנחנו במגמה ביולוגית נשארים בהדר, להיות השכבה הבוגרת, על כל הזכויות שנדמה לנו שמתלוות למעמד. ושוב חיבורים חדשים לחברי שכבה שרק הכרנו מרחוק. והתגבשת חברות קרובה כמו שרק בתיכון יכולה להיות – כמובן שעם גילי, מייקל וענת מצופי ים, אבל בנוסף גם יובל, עמית, יורם, מנחם, שוקי, ישראל, תמי, אריאלה, דניאלה, אלה, אביבה ובעצם – כיתה שלמה מגובשת בכיף.

עוד שנה ועוברים לבית בירם, ששם חוץ משפע נפלא של צנוברים, יש שכבה אחת גדולה, וחברויות נוספות, ומסיבות, ועוד חברויות, ואקשן כללי שאני מקווה שכולכם זוכרים בחיוך, ובפרטים עסיסיים כמוני.

אני מניח שאם לא הייתי מוגבל בכמות הכתיבה (וכבר חרגתי), הייתי יכול לשפוך פה סיפורים רבים נוספים, על ערבי כיתה נוספים, גישושים מרגשים, מורים, ימי ספורט, שירות לאומי במשאבי שדה, פעילות בגדנ"ע, טיולים שכבתיים מהנים, ועוד כמות אדירה של פרטים וסיפורים על עוד הרבה חברים, שבעוונותי לא הזכרתי פה.. מקווה שהלקט הנבחר הזה של זכרונות העלה כמה חיוכים אצלכם, כמו שהעלה אצלי בשלב הכתיבה.

מקווה כמובן שגם ייצא לי להגיע לאירוע, ולראות את כל החברים הוותיקים והחברות האהובות, רק שבינתיים זה לא סגור עבורי, להגיע כל הדרך מקליפורניה.

מאחל לכולנו הנאה והתרגשות
עופר דוב

"עופר (D) מכיתה ו"ו, מתגורר בקליפורניה עם בת הזוג והבת הצעירה, מלווה מרחוק ובחשש את הבן שבצבא. עוסק בייעוץ ניהולי."