יום השואה

מאז שפתחתי את הבלוג לפני כמעט חמש שנים, יצא שהתעלמתי מציון יום השואה החולף. עוקף אותו בשתיקה וממשיך הלאה. זה שהתגית `שואה` למטה גדולה ובולטת, ומובילה ל-11 אזכורים, לא משנה את העובדה. קצת לא נעים ומזמין אותי להסביר לעצמי (ולכם) את העניין.

אני לא יכול לומר שבבית אצלנו הורגשה באופן בולט נוכחותה של השואה. אמי והוריה הם ניצולים, רק שאמי היתה ילדה ממש קטנה, וזכרונותיה מועטים. אני זוכר את הרגעים שהסבא והסבתא היו משתתקים ומאזינים בדריכות לרשימת השמות ביידיש ברדיו, שעדיין שודרה כשהייתי קטן, מקווים שיעלה שמו של מכר. קולו של הקריין הרציני עדיין מהדהד באוזני. אבל שיחות טעונות לא הורגשו, לפחות לא אצל הילד הקטן שהייתי.

גם מחלותיה האינסופיות של הסבתא, ומצבה הנפשי המעורער לא התקשרו אצלי לעבר הקרוב שלהם, שחוו כמה שנים קודם. השואה עבורי היתה משהו שידעתי שהיה, אבל לא הצלחתי לרדת לעומקה של הזוועה. ואולי טוב שכך, בתור ילד.

החשיפה לתכנים הגיעה במערכת החינוך. והריאקציה אצלי בראש היתה משמעותית. כי בבית אבי גרמניה נתפסה כארץ תרבותית (יקים מאוסטריה/צ`כיה), ואבי הגרמנופיל שוחח בעונג בגרמנית כל אימת שיכול היה (ועד היום). לרתיעה מהנושא תורם משמעותית הזיכרון המוגזם שלי. כי אני זוכר טוב מדי תמונות מהמוזיאון בלוחמי הגטאות, מהביקור במצמרר ביד ושם, סצנות שלמות מהסרטים הרבים שלא הצלחתי להימנע מלצפות בהם, סיפורי עדות מפורטים מתוכניות הטלוויזיה ששודרו ביום הזיכרון השנתי, ומעשרות ספרים שקראתי בנושא למרות שלכאורה לא רציתי לגעת בתכנים האלה.

מכל הנ"ל זכורות לי במיוחד שתי סצנות נוראות: אחת מעדות של ניצול שעבר כמגלח ראשים באושוויץ לפני שהוכנסו הקורבנות להשמדה, שנאלץ בדמעות זוועה לקבל לטיפולו את אמו ואחותו. עד עכשיו, לפחות 30 שנה מאז שראיתי את הקטע המצמרר הזה, הוא חרוט בזכרוני, מסרב להרפות. הסצנה השניה שעליה לא אפרט היא כנראה בדיונית מהספר הנפלא של אביגדור דגן – ליצני החצר. אולי הסצנה הספרותית הזוועתית ביותר שקראתי על השואה. ודגן ידע יפה על מה הוא כותב (מי שקרא בטח זוכר על מה אני מדבר, ומי שלא – כדאי שייקרא).

מזה שנים אני נמנע מסרטי שואה. מספרים אני משתדל להימנע, כאמור, אך מוצא עצמי קורא מהם בכ"ז. בגרמניה הייתי כמה פעמים. פעם בענייני עבודה, וכמה פעמים כתייר, לרוב כתחנת ביניים. לא נהניתי שם, לא אהבתי לשמוע גרמנית, וכל מי שנראה היה לי מבוגר לא יכולתי להימנע מלחשוב מה הוא עשה בימים ההם. כל שיחה עניינית עם מישהו נתפסה כקור גרמני נאצי אופייני. אז השתדלתי לא להגיע יותר לשם, או להסתלק מהר ככל האפשר.

גם תוצרת גרמניה אני מעדיף שלא לרכוש. כן, אני יודע שהיום הגרמנים מסתייגים מאבותיהם הנוראים, ואני יודע שהתוצרת התעשייתית שלהם איכותית, אבל טוב שיש חלופות. לא נוח לי עם הגרמניות הזו, גם כשהיא מתבטאת רק בחלקים ומכלולים הנדסיים. רוח גרמניה ששורה עליהם לא נוחה לי.

נכון שהגישה היום היא `לסלוח ולא לשכוח`. אבי חבר של כמה גרמנים, מדבר גרמנית בכל הזדמנות ורואה סרטים בגרמנית. הסבא השני הניצול נסע לגרמניה, ובכספי השילומים קנה חיפושית. כנראה שהסלידה, כמו הרבה דברים, דילגה דור, כי אני לא מצליח לחוש את הסליחה האמורה. וסיפורים על הסלחנות של המוסדות הגרמניים לפושעי המלחמה, כפי שהתבטאה במשפטים והעונשים שהושתו עליהם, רק מעצימה את הסלידה.

אישית לא הייתי נוסע לטיולי המחנות בפולין וביתר מחוזות הזוועה. אבל ברור לי שהם חשובים לדור הצעיר. לצערי, החברה שלי לא זכו לו, כי את שנות התיכון לא עשו בארץ. אבל זה חלק ממה שיצטרכו לדאוג לו בעצמם. אני מסתפק במנת המטען הרעיל שצברתי לאורך השנים ועדיין מכבידה.

ולסיכום – לא תכננתי מראש מה לכתוב ברשומה הזו. אולי יצאה קצת מבולבלת. ואולי זו רק הזדמנות לסכם לעצמי את העניין, כי גם זה שווה משהו.

עניין אחר בנושא – קראתי שנערך סיור במתכונת מצומצמת לפלסטינים מהשטחים ביד ושם. התגובות שלהם היו של הלם, והבנה טובה יותר מי אנחנו ומאיין באנו. הלוואי ויהיו עוד סיורים כאלה. אני משוכנע שהם מועילים לפתרון הסכסוך, כי הטראומה הלאומית הזו עדיין מפעמת, גם אם הפעימה מורגשת פעם בשנה.

ועוד עניין אקטואלי - היחס לניצולי השואה בארץ מקומם לאורך שנים. הרי המדינה גבתה מגרמניה פיצויים ברמה לאומית כדי לדאוג לאותם מסכנים. שמחתי לקרוא שלפיד פועל להעברה של כספים לרווחתם. מקווה שאכן כך, וששמחתי ושמחתם לא מוקדמת, ושזה לא יגמר בבכי, או בעוד סיפור של שחיתות.

יהי זכרם של כל הקורבנות הרבים ברוך, קיומם של הניצולים הנותרים מבורך
וזכרם של המעשים הנוראים של העם ה`תרבותי` הזה לא יישכח

התמונה הראשית הינה של כרזה שעוצבה לאירועי יום השואה בשנה שעברה, ע"י המעצבת דוריאל רימר. הכרזה זכתה במקום ראשון בתחרות עיצוב שיזמו יד ושם ומרכז ההסברה, ומפורסמת פה ברשותה של המעצבת. תודה, דוריאל.