עבודה מיותרת

"לא, אל תאכל את זה ככה!" אמרתי לאביב ולקחתי מידיו את שני התותים האדומים הדשנים שהוציא מהסלסילה הגדולה. "אני אשטוף לך אותם." הוספתי, ובחרתי בעיון מהסלסילה עוד שניים אדומים ויפים.

הסתובבתי לאחור לכיוון הכיור, פתחתי את המים וכיוונתי (בסבלנות) את הטמפרטורה שתנעם לי בזמן השטיפה. שטפתי היטב, היטב ממש, מקפיד לשפשף בעדינות את פני התות העדין עם האצבע, אבל לא חזק מדי כך שהעור העדין לא ייפגם. סגרתי את המים, ניערתי את היד האוחזת לכיוון הכיור נער היטב, להסיר ממנה טפטופים מיותרים. הסתובבתי לכיוונו של אביב, כשאני תולש פיסה של מגבת ניר, להניח עליה את התותים הרטובים. "אה, חכה, לא גמרתי!" אמרתי לו, תוך ניגוב ידיים יסודי. שלפתי קרש חיתוך מהארון הסמוך, ניערתי קלות (שמא דבק בו איזה פירור), הנחתי על משטח השיש ועליו הנחתי את התותים שעל פיסת נייר הניגוב. גלגלתי את התותים מעדנות, מספיג מהם את טיפות המים הזעירות שעוד נותרו על פניהם. "רגע, עוד לא!" הפטרתי לכיוונו של הסבלן, כשאני שולף מהמגירה סכין קטנה ומשובחת. מבט על הלהב, מחזיר למגירה ושולף במקומו סכין אחרת, משוננת, וגם על להבה מתבונן בעיון. שולף את מוט ההשחזה מהמתקן, ובכמה תנועות מדודות ונמרצות מעביר את הלהב להשחזה קצרה. שוטף את הלהב, מנגב אותו ואת ידי שנית, וניגש לקרש החיתוך, לכיוונם של התותים הממתינים (ואביב הממתין בדריכות מולם, מתבונן בשקט בפעלתנות). אחזתי את התות הראשון מעדנות בידי הימנית, אחזתי את הסכין בידי השמאלית (אני שמאלי). הפשלתי בעדינות את עלי העטיף הירוקים עם קצהו של הלהב, כך מסביב, וחתכתי את צרור העלים ומעט מקצהו של התות, היכן שציפתו לבנה. כך חזרתי על הפעולה בסבלנות רבה עם כל ארבעת התותים, מקפיד לחתוך ישר ובעדינות כל אחד. "שניה!" עצרתי את אביב מלקחת אחרי שסיימתי, ובמבט רציני ומרוכז אחזתי מהר את אחד התותים לתיקון החיתוך בקצה, כי בצבצה שם מעט מהשארית הלבנה שלא הוסרה במלואה.

טוב, כאן זה באמת היה כבר מוגזם, וכשהוא פרץ בצחוק גם אני הצטרפתי. מין הומור משונה לפעמים שלי. אבל ניצלתי את ההזדמנות לספר לו שהתופעה מוכרת בתחום המקצועי שלי. זה אחד מעשרת סוגי הבזבוז שנקרא `עבודה מיותרת` או `עיבוד עודף`. זה אחד מסוגי הבזבוז שקשה להבחין בהם בארגונים, אבל לעיתים עלותם גבוהה, ויש לי כמה וכמה דוגמאות מהנסיון, כאלה שעלותם לארגונים מסתכמות בעשרות רבות של אלפי דולרים. ההגדרה הרשמית של הבעיה היא – עיבוד מעבר לנדרש.

הבעיה המרכזית של סוג הבזבוז הזה שלא תמיד ברור כמה `איכותי` נדרש בסוף, ובטח לא בשלבי הביניים. סיפור הכיסוי האופייני של הבזבוז הזה הוא לרוב הדאגה לאיכות. נדמה כי טוב להיות פרפקציוניסט, ושזה משרת משהו נכון. גם לאביב שלי לקח יותר מדי זמן להבין שמשהו לא נכון ולא הגיוני פה, ושעברתי את הגבול הנכון לאיכות ההגשה של התותים האלה. כפי שברור לכולם פה, עברתי ממש ממש את הסף ההגיוני..

רק לפני כמה ימים כתבתי מאמר קצרצר לעלון שאנו מחלקים במפעל לכל העובדים, על אותו העניין, כשלקחתי דוגמה טריה לאותו סוג של בזבוז. ובכן, כשעבדנו עם צוות האריזה הבחנו באופן הכנת הקופסאות בהם נארזת הסחורה ובאריזה שאח"כ. ובכן, ידוע לכולם שבתחתית יש להדביק את שני הקיפולים הארוכים שנפגשים באמצע בסרט דבק אורכי. להבטחת יציבות הקופסה (לא בטוח שצריך) יש הדבקת רוחב בשני הקצוות. בנוסף (וזה כנראה תולדה של נסיון מר בעבר) מחזקים את ההדבקה מהמפעל בפס דבק נוסף. ליתר ביטחון. זה במקום להבטיח עם המפעל שידביק היטב את הקופסטות בקו החיבור.

כל אלה עוד יכולים להיות מוסברים באיזה הגיון. אבל לגמרי לא הגיוני שעל כל הפינות של הקופסה מדביקים לחיזוק פסי דבק כאלה. וגם אחרי הסגירה עם הסחורה, ממשיכים ומחזקים את החיבורים השונים ואת כל פינות הקופסה בשכבות רבות של דבק (יקר וגוזל זמן). אז ברור שקשה להם לעמוד בקצב העבודה הנדרש, ולא פעם ערימות גבוהות של סחורה נערמת לפניהם, ממתינה לאריזה.

זו דוגמה לפתרון שממחיש היטב את העיקרון המנחה לכל הפעילות שלנו "לעבוד חכם, לא קשה", כי כשביטלנו את הדבקת היתר הזו גם חסכנו זמן, גם דבק וגם הקלנו את העבודה על העובדים.

אז ממליץ לכולכם להתבונן סביב על העבודה שאתם עושים, ולשאול למה אתם עושים ולמה באופן הספציפי הזה. נסו לחפש את הפרפקציוניזם המיותר והיקר שלא עוזר באמת לכלום. כי עדיף לטפל בבעיות איכות במקורן (אצל יצרן הקופסאות, לדוגמה) מלהמציא פטנטים שהופכים לקבועים, ואף אחד כבר לא זוכר למה.

בהצלחה, ואיחולים לשבת נהדרת לכולנו
בלי שמץ של עבודה מיותרת