אב"ש

אחרי שעברתי את הגיבוש לקורס טיס (חוויה מעניינת, שאולי אכתוב עליה פעם), ריכזו את כולנו במה שכונה אז "טייסת קדם מכין". זה השלב הראשוני שתפקידו העיקרי לסנן משמעותי את הנשארים בקורס בתהליך המוכר כצ`ק-10 - 10 טיסות על פייפר לבחינת יכולת ההתקדמות והפוטנציאל להמשיך בקורס.

במסדר רב משתתפים הוצגו בפנינו סרן שהוגדר כמפקד הקורס שאחראי על הלימודים, וסרן אחר שהוגדר כמפקד הטייסת – אורי בן שמואל, או אב"ש בקיצור. לא הבנתי מה ההבדל, אבל נסחפתי הלאה עם כולם. ממילא הבהירו לנו את כל מה שהיה עלינו לעשות, אז עשיתי.

אב"ש השאיר עלינו רושם רב – גבוה ומרשים, מדבר בקול נמוך באיטיות נינוחה במין יישוב דעת, ובעיקר – טייס. ההיכרות האישית הראשונה שלי איתו היתה אחרי כארבעה שבועות בקורס. בתחילת הקורס חולקנו ל-4 גפים (כך קראו להם), וכל גף בתורו עבר את השלבים השונים: עבודות מנהלה ותורנויות מרוכזות, טיסות מיון ולימודים עיוניים. אנחנו התחלנו עם העבודות המנהלתיות, ושלושה שבועות שטפתי כלים, שמרתי ועשיתי מגוון מרתק של כאלה פעילויות.

לאחר חלוף שלושת השבועות המרתקים האלה, הגיע תורנו לשלב הטיסות, ואז הופקדנו בידיו של אב"ש. חלפו כיומיים, ומצעד של חניכים נקראו למשרדו אחד אחרי השני, כשהם יוצאים נסערים (עד דמעות) – הסתבר שאלה שנקראו התבקשו לעבור לגף אחר. המשמעות היתה עיכוב בטיסות שלהן חיכינו, וצורך להשלים לבד (בערך) לימודים של כ-3 שבועות מרוכזים.

כשנקראתי גם אני בתורי לחדרו, נכנסתי בחיוך מנומס. "אתה יודע למה קראתי לך?" שאל אותי. "כן, אני מניח שרצית להודיע לי שגם אני עובר לגף-ג`", עניתי רגוע. "ומה אתה חושב על זה?" שאל. "טוב, אני לא יכול לומר שאני מרוצה מזה, אבל אני משער שאין ברירה." כך עניתי.

נראה שהוא היה די מופתע מהגישה העניינית למהלך ומכך שלא נסחפתי ברגשות כפי שקרה לאחרים לפני. פשוט לא ממש הפריע לי העניין הזה, ואפילו ראיתי את היתרונות. כי בחסות הצורך ללמוד לבד די הרבה חומר, מה שהיה לי קל מאוד, קיבלנו לא מעט טובות הנאה בדמותם של פטורים ממטלות וטרדות שגרתיים. חוצמזה, אולי היתה בזה מין מחמאה, כי הניחו לגבינו שלנו יהיה קל יותר. בכל זאת, אני בטוח שזכיתי פה אצלו לכמה נקודות זכות.

בדיוק בימים שאנו בילינו שם בטייסת, במה שנראה לנו כאקט של הפתעה, הגיע סגנו שקיבל את דרגת רס"ן כמה ימים קודם והעניק לאב"ש בנוכחותנו את דרגות הרס"ן. למרות שהחזיק `פאסון`, ניכרה עליו ההתרגשות.

את הטיסות עברתי, וגם את המבחנים שקשורים לחומר שהשלמנו. הקורס המשיך בפעילות הרגילה, וסה"כ היו לי איתו מעט נקודות מפגש. לקראת סיומו של השלב יצאנו למסע שבסיומו נערך טקס ההשבעה בהר הטייסים. לא היה לי קל במסע הזה, כי הייתי עם רגל נקועה שקובעה עם משולש, ודי צלעתי. כדרכם של מסעות צבאיים, כשהאחרונים תמיד בסוף, נפתחו פערים וההתקדמות הואטה. בכמה דברי תוכחה סטנדרטיים למול כל הקורס, הוא החליט במקום על החלפת החניך התורן הקורסי. למרבה המבוכה, בכל הקהל הוא הישיר מבט לעיני ומינה אותי לתפקיד. לא ממש נוח, ובטח לא במעמדי הצולע, אבל לא היה טעם להתקומם ממש, ועניין הרגל לא עשה עליו רושם (אפילו אחרי מחאה קלושה). אולי בכך הוא עזר לי לסחוב את המסע, כי הייתי על הסף של לבקש לפרוש.

התפקיד הזה היה קשה מאוד, במיוחד בכל המנהלות הקשורות בסיום השלב בקורס והתארגנות לשלב הבא. המון עבודת ניהול, סידור ומטלות שהיה צריך להעביר לכל הקורס. די מתיש, אבל גם מתגמל רגשית. אני זוכר שקיבלתי את זה כמחמאה. סה"כ כ-3 שבועות בתפקיד ההוא של החניך התורן. אבל לכל אורך הזמן הזה, האמון שלו בי נסך בי כוחות וחיזק אותי בכל מה שהיה נדרש (ונדרש הרבה).

עברו 8 חודשים, ופרצה מלחמת לבנון (הראשונה, רק אז קראו לה של"ג). אנחנו פוזרנו ברחבי הבסיס בתפקידי סיוע בטייסות והיינו מאוד קשובים למה שקורה ולחדשות. כן, ראינו את החיצים האדומים על המפות שלא השתלבו עם דבריו של בגין על ה-40 ק"מ. הם היו הרבה יותר עמוק. ובוקר אחד עבר רחש בין כולנו – אב"ש נפל עם המסוק במשימת חילוץ פצועים ונהרג. שוק רציני לכולנו. איכשהו המלחמה הזו היתה סטרילית, ולא הבנו שיש בה נפגעים אמתיים.

רבים נסעו להלוויה. לא זוכר למה אני לא נסעתי. אולי לא יכולתי, או לא ברור למה. חלפו מאז כבר למעלה מ-30 שנה, אבל הזיכרון ממנו חי וברור אצלי – קולו, טון דיבורו, הופעתו הכללית, הרצינות שלו, והרושם החיובי שהשאיר על כולנו. אובדן אמתי.

על פעולתו זו שבה נהרג זכה לצל"ש מפקד החייל.

יהי זכרו של המפקד הראשון שלי בצה"ל, אב"ש - אורי בן שמואל, ברוך

התמונה מאתר יזכור, מדף ההנצחה הרשמי לזכרו
וקישור נוסף לדף לזכרו באתר הגבורה