אוסף חוויות

היום לפני חמש שנים נפטר החבר האהוב שלי רובן זמיר. רבים פה הכירו אותו מהבלוג האופטימי שלו, אותו פתח כשפרצה אצלו שנית המחלה הארורה. מהבלוג הזה נהנה מאוד, ודרכו קיבל הרבה עידוד והערכה. כאמור, האופטימיות שלו ושל כולנו לא הועילה. למרות התקוות של כולם, כולל הצוות הרפואי הצמוד, הוא נפטר פתאום בבי"ח.

כמה רשומות כתבתי אז – הודעת הפטירה, רשומת פרידה, רשומת ה-30 ורשומה של השנה. את האבל עברתי כאן איתכם, ברשומות הנ"ל של התחנות הקבועות. 

אבל היו עוד שתי תחנות בתהליך. על הראשונה כתבתי רשומה, רק לא הצלחתי לפרסם אותה. ובכן, ב-1010, כשנה וקצת אחרי מותו, הגענו לארץ, והיה ברור לי שבעניין הזה יש לי פרק לא סגור, כי בהלוויה עצמה לא הייתי. אז מובן היה, בשביל עצמי, שאגיע לבקר בקברו. אני לא מבקר בבתי קברות כמעט אף פעם. לרוב, האבן לא מצליחה לייצג לי את היקר שנפטר. ככה לפחות אני נוהג לחשוב, למרות שאיכשהו יש בי ספקות בעניין. אבל בפעם ההיא זה היה אחרת.

בביקור ההוא, אחרי שעדנה (אישתו) ביקרה אותנו בבית שאותו פינינו בחיפה, נסעתי אחריה לבית הקברות. כל הדרך ניקרו בי המחשבות, והצער הלך וגאה יחד עם הגוש המוכר המעיק בגרון. וגם תהיתי איך זה ירגיש לי שם מול הקבר, והאם סופסוף ישתחרר ממני הבכי המשחרר שלא מצא את דרכו החוצה עד אז.

עצרנו שם ברחבה ויצאנו יחד מהרכבים הממוזגים לחום המחריד ששרר באותו אחה"צ. כמה מטרים של הליכה דמומה בין המצבות הצפופות, ואז היא נעצרה. עמדנו יחד, אני מחזיק אותה לידי, מחבק בחום ואז פרץ ממני הבכי – עליו, על החבר שאיבדתי, על המשפחה שהשאיר, בוכה ללא שליטה ומחבק, כאילו שהחיבוק ההוא נועד לפצות במשהו על שלא הייתי שם להיפרד ממנו בזמן, ולא לתמוך בה ובמשפחה כשהיו בתוך האבל הקשה. ככה, שנינו, בבכי מטלטל עמדנו דבוקים בחום הכבד, מנסים להתנחם.

אז גם צילמתי את המצבה, ובמטוס, כשכתבתי את הדברים (וחלק מהטקסט הנ"ל), תכננתי להעלותם פה, ולתאר את האבל המושהה שחיכה בי, טעון למעלה משנה, מחכה לרגע שישתחרר וישחרר אותי קצת מהמועקה. אבל כאמור, לא פרסמתי אז. לא הרגשתי נכון.

בביקור האחרון היה ברור שאפגש עם עדנה. אז בדרך אליה, בהחלטה של רגע, פניתי ימינה ועליתי לבית הקברות של יקנעם. כמה צעדים מהשער, והגעתי למקום. לא, לא חוויתי שוב את אותה סערת הרגשות של הביקור הקודם. חשתי יותר השלמה. אולי זה הזמן שחלף מאז שמרגיע ומחולל אותה. לא יודע. ושוב, גם היה לי ברור בפעם השניה בביקור הזה (עוד אספר על הראשונה) שאני לא זקוק לביקור בקבר להתייחדות עם הזכרנות. רובם איתי כל הזמן: אני חושב עליו בטיולים, בארוחות, בחגים, בחוויות משפחתיות, במקצועיות.. הוא איתי כל הזמן, גם בלי המקום הפיזי שבו נמצאות עצמותיו. הוא חלק ממני וחלק מחיי. הצער על היעדרו איתי ביומיום, בכל אותם אירועים קטנים של החיים שאני חושב עליו, והם רבים, יומיומיים.

אז צילמתי את התמונה שלמעלה וגם מסביב, מתחלחל ממה שכבר הזכירו לי מי ממקורבינו שהיה שם, למראה המצבה שלו, ושל זו שלידו, ואיכשהו אני לא זכרתי מהביקור הקודם:

גם הצצתי סביב, וראיתי עוד עופר, את המצבה של עופר שגיב, העופר השלישי בכיתה שלנו בבי"ס, שידעתי על מותו כבר בכנס המחזור, אבל לא חשבתי שאראה את קיברו. מפתיע. אז גם את זה צילמתי, ככה לעצמי כדי לזכור אותו ולהזכיר אותו כאן.

משם נסעתי לבקר את עדנה ואת יואב. התגעגעתי. היה קצר מדי, אבל זו השלמה נדרשת לשיחות הטלפוניות, והזדמנות להשלים חיבוקים נחוצים שכה חסרים.

והיום בדיוק מציינים 5 שנים. הזמן טס והחיים ממשיכים. וכמו שכתבתי – הוא איתי גם אם איננו.

יהי זכרו של החבר האהוב שלי ברוך.
ויהי זכרו של עופר שגיב ברוך, וגם זכרו של העופר האחר, שלא מוכר לי, שנפטר גם הוא צעיר מדי, ברוך.