שני מיליון

מסתבר שמנהלי הבלוגיה אוהבים כמוני מספרים מיוחדים, וסיבות לחגיגה. אז כשמונה הרשומות בבלוגיה התקרב ל-2 מיליון רשומות התחילה חגיגה משולשת כאן בסביבה. זה התחיל במאי, עם הזמנה להמלצה על רשומת שני המיליון: מיליון ועוד מיליון הם חגיגה כפולה . אח"כ המשיכה החגיגה בהזמנה לפנטז: מה הייתם עושים עם שני מיליון ש"ח? ולסוף החגיגה המשולשת שרביט שני מיליון והרמת כוסית שבו הוזמנו לענות על מגוון שאלות (בהקשר של רשומת השני מליון) ולהזמין בלוגר אחר להרמת כוסית (כלומר לשלוח לו בקבוק בחסות התפוז ויקב תבור.

אבל אני לא הצטרפתי. ברשומה הראשונה הדגש היה למצוא שתי רשומות נבחרות בבלוגיה שאהבתי במיוחד ולצרף אותן. מין רשומת פרגון עצמי והדדי. זה תמיד נחמד, ולרוב זו סיבה נהדרת להיזכר בכמה מהחומרים היותר טובים שבהם נתקלתי פה, ולכבד אותם בחשיפה נוספת.

כשעלתה ההזמנה, הרעיון היה נראה לי די קורץ. אבל איכשהו אני הייתי בראש אחר. הייתי עסוק בלסכם לעצמי (ופה באופן פומבי) את החוויות היפות מהביקור בארץ. והיו הרבה חוויות, אז גם לא מעט רשומות. וככה פרחה לה ההזדמנות לעניין הזה. נראה שאחכה למועדי סיכום אחרים שבטח כבר יגיעו.

ברשומה השניה זה נהיה מורכב עוד יותר. לכאורה זה היה תפור עלי – אני נהנה לפנטז, ואת הנושא הזה של פינטוז על איזה סכום גדול אני מכיר מקרוב. יותר מדי מקרוב. כ"כ מקרוב שזה שיתק אותי. כי ההקשרים של הפנטזיה הזו לקחו אותי לתקופות אפלות, כך שלחזור לפנטזיה הזו זה היה עבורי מעין חזרה לתקופה הרעה ההיא, וזה לא מה שהתחשק לי.

אבל אולי הגיע הזמן לעשות סדר בעניין הזה. ובכן, בערך בגיל 40 חוויתי מין משבר מקצועי (כמה בנאלי). זה כבר היה אחרי כמה החלפות של מקומות עבודה, והייתי די מתוסכל מקצועית. הרגשתי שמשום מה לא הצלחתי להביא את יכולותי המקצועיות לידי ביטוי הולם. גם המזל הנעדר שיחק תפקיד בעניין הזה, והרגשתי תקוע.

ואז הגיעה הצעת עבודה שנראתה קוסמת מאוד – חברה גדולה ומוכרת, תנאים טובים, מעמד מקצועי מכובד ובעיקר עניין מקצועי ומגוון. היה לי ברור שזו הזדמנות מצויינת לבסס את עצמי קצת יותר, להחזיק בתפקיד לאורך זמן ולהנות מיציבות תעסוקתית שמאוד חסרה לי. אז עזבתי את המקום הקודם שאותו דווקא אהבתי אחרי שנה (כי נראה היה שיציבות לא אראה בו, והיתה לי תחושה ששוב אמצא את עצמי בחיפושים) ונכנסתי למקום החדש הזה.

אבל המציאות נחשפה בפני לאט. בוס נוראי ומדכא, אוירה עכורה ומתוחה ומעמד מקצועי ראוי רק לכאורה, אך מסורס בפועל. ובפוליטיקה הפנימית העניפה היו גם כל מיני שטיקים קטנים ורעים שמררו לי את החיים (בקטן, אבל הייתי רגיש מדי). ולאט שקעתי בדכדוך. לא העזתי לצאת מהמקום אבל היה לי בו ממש רע. הייתי מגיע בבוקר, וכל מה שהתחשק לי זה לסגור את הדלת, לשכב על הרצפה ולישון. או לפעמים הייתי הולך לשירותים, מתיישב על מכסה האסלה, מניח את הראש על הידיים ומתפלל להיעלם.

ואז הגיעו הפנטזיות על איזו זכיה דמיונית בסכום גדול. סכום שיחלץ אותי מהאומללות הזו. שייתן לי את הביטחון הכלכלי שיאפשר לי לעוף משם. זה התחיל בפנטזיות סבירות על סכום סביר (נניח שני מליון כאלה) אבל אם כבר פנטזיה, אז הייתי משתעשע בסכומים גדולים, פורט בדמיוני את רשימת הדברים שאעשה בהם, למי אתרום מה וכמה (ומה יגידו, ואיך בדיוק זה ייעשה), את מה לקדם ומה לעשות (פנטזיות גדולות של להציל את המדינה, את אפריקה ואת העולם וכן הלאה). הייתי מפרט לעצמי איך בדיוק אפתיע את המשפחה עם החדשות המלהיבות האלה בהפתעות גרנדיוזיות והרבה פינוק, וכל ההפקה היתה נפרשת לנגד עיני למול דלת השרותים הלבנה והבלוייה. אפילו חשבתי על הנסיבות המפורטית שבהן יתאפשר לי לזכות בסכום האגדי הזה שהיה לי כ"כ נחוץ.

מאז, פנטזיות של זכיות גדולות מתקשרות לי עם דכדוך. ואם אני מוצא עצמי מפנטז לפעמים על איזו זכיה, זה תמיד מבהיר לי שהמצברוח רע, וראוי ורצוי להכיר בכך ולעשות את מה שנדרש. אני לא ממלא יותר לוטו, אפילו מקרי. גם את כרטיס הפיס שהיה לי מאז הגיוס ביטלתי בלי תחושה לא נוחה של חשש מפספוס. ולכן גם לא יכולתי להיענות לאתגר החביב של בצלאל. עבורי הוא לא היה חביב כלל.

אבל כאן קצת נתקעתי, כי הרשומה הזו לא רצתה להיכתב, אבל עמדה לי בגרון ללא יכולת להיפטר ממנה. ואפילו שהיום אני נמצא במקום לגמרי אחר - פיזית ומקצועית, נראה שהזכרון הרע עדיין מוחשי לי. לכן גם לא נעניתי לאתגר השרביטי הבא בנושא. הוא לא דיבר אלי (וגם לא קיבלתי כל הזמנה אז זה לא הצריך התחמקות ברורה). בינתיים כתבתי מסביב על כל מיני דברים, אבל את הפקק הזה רציתי לשחרר מהגרון. מקווה שלא אצטער על זה.

תודה על הקשב והסבלנות
המשך שבוע טוב לכולם