יום שבת, 23 ביולי 2011

בלגן

התמונה הפעם לגמרי שלי
אתחיל בווידוי מתבקש – אני בלגניסט מרוסן. כל החיים אני מנסה להתגבר על הנטיה הבסיסית שלי להתברדק. אני אמנם מייעץ לחברות ומפעלים איך להפוך למסודרים ומאורגנים (כחלק מתוכניות שיפור וייעול כוללות), אבל אישית זה מצליח לי עם הרבה מאמץ, ואף פעם לא באופן שלם וטוב מספיק.
הבית בו גדלתי היה תמיד מבורדק למדי, ותמיד פחות נקי ממה שראוי היה להיות. לפעמים אפילו היה מביך להזמין חברים, והייתי עושה מאמץ מהיר לשוות איזו צורה סבירה לפני שהיו מגיעים. התמונה שפותחת את הרשומה היא תמונה שצילמתי מתישהו בגיל 15 (בערך) כשאפילו אני הבנתי שהשידה שלי קיבלה צורה מוגזמת של ערימת ג`אנק פרועה, כשעליה: נעל, מתלה מתח למשקוף, דפים שונים, כמה ספרים (תנ"כ מהוה, טרזן, השחף ועוד בלתי מזוהים), שטיחון, קוביות משחק ועוד המון דברים שנערמו אחד על השני.
מאז השתפרתי, התחתנתי עם אישה ששומרת עלי בתפקוד סביר, שאחרי חצי יובל יחד הפך אולי כבר להרגל. זה כבר קל לי יותר ואני לא חי בשלום עם בלגן (במושגים שלי, לא תמיד באלו שלה). והנה אני גם מעקר את האיום המתמיד והמחוייך שלה לגלות לעולם ולבלוגיה איזה ברדקיסט אני
אבל בחיי כבר נתקלתי בדברים שהכניסו אותי לפרופוציה בנושא הכאוב הזה. הראשון היה בבית של תלמיד אותו הייתי מלמד שיעורים פרטיים כדי לעזור לו לשרוד את דרישות בי"ס, ולעזור לי לממן את שכר הלימוד. לתלמיד הבלתי נחמד ההוא היתה דווקא אחות מאוד חיננית (ומתחנחנת) שאולי לא היתה ערה לעובדת היותי נשוי ושידרה כוונות ברורות. אבל אני הייתי תוהה אם הייתי לוקח לעצמי בת זוג כמוה, אפילו אם היתה חיננית. כי אין לי מושג איזה אדם יוצא מבית מבורדק ומלוכלך כמו הבית ההוא. בבית ההוא ערימות הג`אנק היו בכל הבית, והלכלוך ניכר. גם הרצפה הכהה נראתה כאילו אי שם בעומק נמצאים אריחים שעבר בהיר להם. זה היה מחריד אפילו במושגים של בית ילדותי. הרבה יותר.
השנים עברו, ויצא לי להכיר בבנין שאליו עברנו משפחה נחמדה. גם הילדים התחברו, ומתישהו הזדמנו להציץ לבית שלהם. לא ממש הצלחנו לראות אותו, כי הנוף שבבית הוסתר בערימות שם מיני דברים – בגדים, רהיטים, אריזות פיצה ישנות, ניירת, ספרים ועוד המון דברים שאין לי סיכוי לזכור, אם בכלל הצליח לי לראות אותם.
לא עבר זמן, והם עברו דירה לבית מרווח אותו בנו. חשבנו על הסבלים המסכנים שנשכרו למשימה, ובאמת שמענו אותם מתלוננים חרש (וגם בקול) על הסיוט והזוועה). הוזמנו לבקר בבית החדש, ורק הרעיון של קפה מהכוסות אצלם די עורר בחילה. אבל קיווינו שבבית חדש אולי הם מסודרים קצת יותר. אז התבדינו – המטבח היה הר של סיראים מלוכלכים (שהכלבה ליקקה מדי פעם), השרותים מטונפים והרצפה מוצפת מים, וגרם המדרגות היה משטח תלול ומשופע של בגדים, עליהם דרכנו במבוכה בדרך לראות את החדר של הבן.
אבל לאחרונה יצא לי לקבל פרופורציות חדשות אפילו לזוועות שתיארתי. באחד הערוצים בטלביזיה המקומית, יש סדרה על אנשים הסובלים מאגרנות. Hoarding הם קוראים לתופעה הזו. לרוב אלו אנשים שבעקבות איזו טראומה של אובדן, נכנסים לבולמוס אגירה, שלעיתים נמשך שנים רבות, שבהם הם ממלאים את הבתים הגדולים שלהם (כי באמריקה הבתים לרוב גדולים יותר) בטונות של ג`אנק. ואם יש עוד מי שגר איתם בבית, הם מאמללים גם אותו. כי הבתים נראים כמו שבילים צרים בים הערימות המגיעות עד התקרה, לא פעם הם ישנים על חלקה קטנה שפנויה על המיטה, כשיתר המיטה מכוסה. לכיור המטבח בקושי אפשר להגיע, כשהכל מסביב מזוהם ומוזנח.
הם לא מסוגלים לטפל בבעיה בעצמם, ולוקח זמן עד שהם מגיעים להתמודד איתה. לפעמים זה באילוץ של הרשויות שאם לא יפני יעצרו אותם (כי הבית הוא סכנה תברואתית ובטיחותית), היתה אחד שבעלה כמעט מת, השצוות ההאמבולנס לא הצליח להגיע אליו בעמקי הבית, ובעיצומו של התקף לב היה צריך לצאת מעומק החדר הדחוס. הם מתקשים לזרוק, אבל ממשיכים להוסיף ולאגור. סיפורים עצובים, ומחרידים ממש. לפחות יש קצת אופטימיות בתוכניות האלה, כשלאט לאט מצליחים לעזור להם לזרוק קצת ולשוות לביתם מראה סביר.
אז כדי שתבינו במה מדובר, כמה תמונות מהנט (בחיפוש תמונות תחת המילה הנ"ל) שמדגימות איך נראים בתים כאלה:
 

אני מניח שהדוגמיות הספיקו. אבל מי שרוצה לקרוא עוד על התופעה -אפשר פה
ועדכון מעניין - מסתבר כמובן שהתופעה לא ייחודית לארה"ב (כמו שכמה מכם ציינתם כבר בתגובות). וחבר שלח לי קישור לדץ הפייסבוק של עמותה שהוא פעיל בה, שמטפלת המקרים כאלה. אז מוזמנים להכיר.

שבוע טוב לכולם

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)