תמונה מאתר תע"ר, להמחשה
לפני כמה ימים, בשעה 1:30 בלילה (שעון ישראל), קיבלתי שיחה מפתיעה מהבן שלי. הוא היה נסער למדי, וסיפר לי שממש לפני דקות הם ניצלו מתאונת דרכים קשה. האביר שבו נסעו איבד במפתיע את הגלגל הקדמי שהשתחרר, והרכב נטה בפתאומיות הצידה, נופל על הדיסק שנשאר איפה שהגלגל היה אמור להיות. במזל הם לא התהפכו, ובמזל הם לא נכנסו בעמוד החשמל שהיה שם בסמוך, לצד הכביש.
זו תאונה מאוד מעצבנת, כי ברור שמשהו לא תקין קרה שם. אז הוא התייעץ איתי כדי לדעת מה הסיבה שיכולה היתה לגרום לזה, ולקבל ממני הכוונה מה לצלם עם הטלפון שלו, כי הוא התכוון לעשות מזה עניין גדול (כפי שיש הגיון לעשות).
ניסיתי לתחקר אותו קצת על מה רואים שם. דבר ראשון שהבנתי זה שהברגים המצמידים את הגלגל למקומו לא נשברו. אלו למעשה מוטות הברגה (גוז`ונים, בשפת אנשי המקצוע), והם נראו בבירור מחוברים עדיין לדיסקים. אבל הוא תאר אותם כשחוקים לגמרי, ממש ללא הברגה עליהם.
המסקנה המיידית, לכאורה, שיכולה להסביר את העניין היא שמישהו שהיה אמון על העניין לא טרח לסגור היטב את האומים על הברגים, ולכן הגלגל השתחרר ונפל. רק שהתיאוריה הזו לא מתיישבת עם התיאורים מהשטח ועם ההיגיון הטכני. כי אם ברגים משתחררים, זה תהליך הדרגתי שבו הגלגל מתחיל להתנדנד והתופעה מורגשת היטב בכל האוטו. ובמיוחד בידיים של הנהג. ומכיוון שזה לא קרה מיד אחרי טיפול, אני מניח שלאורך כל שלבי הנסיעה היו אמורים הנהג וגם הנוסעים לחוש בבעיה המתפתחת ולעצור (קרה לי בעצמי פעם, וזה בהחלט מורגש היטב).
לכן התופעה ההגיונית הינה אחרת. כנראה שהאחרון שהידק לא היה מודע לתוצאות האפשריות של הידוק יתר. אם הגלגל הודק בפטיש אוויר (זה שדופק, כמו בפנצ`ריות מוסמכות) הרי שאם מי שהשתמש בכלי לא קיבל הדרכה, הוא עלול להדק יותר מדי. ייתכן גם שהודק במפתח ידני בשיטה הצבאית שהיתה נהוגה עוד מימי השירות שלי, שלמפתח מחברים צינור הארכה, ואפילו נעמדים (וקופצים) עליו להידוק "כמו שצריך", אבל הידוק יתר שכזה עלול בהחלט להביא להרס ההברגה. ואם זה לא הורגש בזמן ההידוק, הרי שסליל ההברגה עלול היה להיחלש משמעותית, וברגע של עומס (נניח בפניה) ייכשלו כל ההברגות יחד, ויגרמו לגלגל לעוף.
כמה שעות אח"כ הבן מצא את עצמו נוכח בבדיקה שביצע רס"ר מקצועי שמונה לבדוק את העניין. הנ"ל צעק בטונים מאשימים על החייל האלמונה ששכח להדק את הברגים, מבהיר בזאת שברור לו לגמרי מה ההסבר, ושיש מישהו אשם, והאשם ככל הנראה לא יימצא. אבל הבן החמוש בתובנות אחרות ניגש וטען למול כבוד הרס"ר שהוא כנראה טועה, וההסבר יכול להיות אחר. מר רס"ר השתומם על הטירון שמעז לחלוק עליו, ושאל בקול נוזפני "ומי אתה?" הבן השיב ללא היסוס (ודי בעצבים, כפי שאני מכיר אותו) "אני אחד החיילים שכמעט נהרגו באביר הזה שקרס באמצע הכביש." מר רס"ר לא התבלבל, הפטיר לכיוונו "אז תגיש לי את זה בכתב" וסובב את הגב.
הרי ברור שהרבה יותר קל להאשים איזה חייל זותר ובלתי ידוע, שלכאורה שכח להדק את הברגים, מאשר לחשוב קצת יותר ואז להגיע למסקנה משמעותית ומורכבת הרבה יותר, שייתכן ונהלי הידוק הברגים בצבא לקויים, ושאף אחד לא קיבל הדרכה על משמעותו של הידוק יתר. וזה סיפור מסובך הרבה יותר ממה שלכבודו היה מתאים להתעסק, אז למה לטרוח?!
ניסיתי לצייד את בני בתחמושת נוספת, שיוכל לטעון שאל התובנה הגיע תוך התייעצות עם מהנדס רכב שעבד בעבר בתעשיות הרכב בנצרת, יצרנית האביר. אבל התשובה של הבן היתה שממילא אין סיכוי שמישהו יקשיב, ודי חבל על המאמץ.
מה אתם אומרים שנכון לעשות בעניין הזה? האם שווה להילחם על העניין? הרי מלחמה גדולה יותר בנושא גדול הרבה יותר הצריכה בעבר מאמץ לא מבוטל, אם אתם זוכרים. מצד שני – יש סבירות לא קטנה שהתאונה הבאה בסגנון הזה כבר בדרך (אם לא התרחשה כבר), ותוצאותיה עלולות להיות רעות הרבה יותר.
ובינתיים, אולי טוב ששתק בסוף הבחור, אפילו שניסה להיות ראש גדול ולסייע. כי לפני כמה שעות הוא הודיע לנו שהמבחנים של ההכנה לקורס המפקדים היו קשים, ושהוא ממש לא תפקד היטב, וכן הלאה. ובסוף סיכם - העיקר שעברתי והתקבלתי! ואני שוב גאה ושמח ונאלץ לחבק רק בטלפון 
איחולי בריאות ובטיחות לכולנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)