יום שבת, 20 באוגוסט 2011

עלים

וכאן התמונה בגודל מלא
ועוד שתיים להדגשה:
 
כשבאים לתאר תענוגות פיזיים במילים, ישנו תמיד סוג של קושי – איך להעביר את תחושת העונג למי שלא מכיר את החוויה כלל. איך למשל הייתם מתארים את תחושת העונג בנגיסה בפיתה ממולאת בכדורי פלאפל חמים, טריים ונימוחים, עטופים בטחינה חמצמצה וסלט, למי שמימיו לא טעם את העונג הזה? או להבדיל, איך תתארו למי שלא זכה עדיין, את תחושת הצמרור המענגת והמרטיטה של אורגזמה טובה?
באופן דומה, אני חש מוגבל קצת במילים, כשאני מנסה כאן לתאר את העונג האינפנטילי הנפלא המתרכז בשניה קצרה, כשהנעל פוגשת בעלה פריך במיוחד שמונח על המדרכה, ומייצרת את הקול המתרסק הנעים הזה, ואת התחושה המדגדגת הנעימה של הפיכת העלה לאוסף יבש של פירורי עלה בלתי חשובים יותר? הרי מי שלא מכיר את העונג הזה, לא יצליח לדמיין מה בכלל מענג בחוויה המטופשת הזו. אבל למי שכן מכיר את זה, אני משוכנע שנמרח לו על פניו חיוך אווילי של השתתפות, וזכרונם של אירועים רבים שכאלה עולה עכשיו בדמיונו.
את העונג הזה גיליתי ממש מזמן, כבר בילדות המוקדמת. אני מתקשה להיזכר מתי זה התגלה לי, אבל זכורים לי בפרטי פרטים עלים רבים שזכו לתשומת ליבי ולנחת נעלי הקטנה כל פעם שהייתי חוזר ברגל הביתה מבי"ס. שהרי בדרך אליו, הלחות הגבוהה היתה מנטרלת כל סיכוי להתענגות כזו של בוקר.
בכלל, נדרשים תנאים מאוד מיוחדים כדי שהעונג הזה יתחולל. קודם כל, רק עלים שעל המדרכה או על משטח קשה מספקים את התענוג. צריך קונטרא טובה כדי שגלי הקול בתדר גבוה יגרמו לאותו רטט נעים שהאוזן רוצה, והרגל מתאווה. אבל חשוב מזה – אותה תכונה חמקמקה של פריכות. על העלה להיות יבש במיוחד, ובעל איזה מבנה מרחבי שיעניק לו עובי על המדרכה. בתהליך הייבוש עליו להתכדרר ולהתעגל, שאחרת ישכב אדיש על המדרכה ולא יתחולל הפלא.
הרבה עלים נבחנו והכזיבו. העלים הנהדרים העבים של פיקוס השדרות שריפדו את רוב בדרך לא היו מתייבשים באופן מושלם, ותמיד נשארו גמישים ומאכזבים. העלים של האיזדרכת, הזית ועוד עצי שדרה היו פשוט קטנים מדי ולא מעניינים. אבל היו כמה שסיפקו את ההנאה והיוו נקודות שיא קטנות להנעים את הדרך הארוכה והמשעממת.
כמה נחמד היה לגלות במקרה, כשהבת היתה ממש קטנה והלכתי איתה יד ביד, שהיא מותחת את צעדיה ומשתדלת לדרוך על העלים בדרך, כשהחיוך מבהיר שהיא בהחלט מבינה עונג מהו. כמה שנים עברו, ואיכשהו הנושא לא עלה, ויום אחד היא מודיעה לי שמצאה בחצר עץ נפלא, שמרפד את כל סביבותיו בעלים משובחים עד מאוד, או בלשונה אב "המון עלים קריספיים". והיא לגמרי צדקה – העץ היה עץ תאנה, ובשעות החמות היבשות של הצהריים, בימי הסתיו החמים של השלכת שלו, עליו הם עונג עילאי. עליו מתכווצים כאגרוף קמוץ בהתיבשותם, מעניקים מהלך ארוך ומענג של התפצפצות נפלאה.
לאחרונה יצא לי להתענג על וריאציה מקומית מעניינת – אתם בטח זוכרים את העצים הרבים שאותם אני מצלם כאן בסביבת מגוריי. ובכן, עצי האקליפטוס נוטים להשיר חלקים מקליפתם. זה כבד יחסית לעלים, ולרוב חלקי הקליפות נשברים במפגשם האלים עם השביל. אבל לעיתים לחות הלילה מגמישה אותם וחלקם שורדים את המפגש, ואח"כ החום הקייצי והלחות המאוד נמוכה שבסביבותינו (לא פעם פחות מ-30%) הופכת אותם בשעות אחה"צ למעדנים של ממש לסוליות הנעליים הכמהות.
ביום רביעי, כשיצאתי בצהריים לאסוף את הבת מנמל התעופה, נתקלתי באיזו קליפה מבטיחה. כמעט והתפתיתי לעונג הרגעי הזה, אבל אז חשבתי שיהיה נחמד לצלם (ואולי לשתף פה בעניין). אז הנחתי אותה בצד. כשחזרנו, עדיין עם המזוודות, אספתי אותו מהפינה המוגנת שליד עמוד התאורה לצילום בשמש הנוטה. היא מיד חייכה והבינה בדיוק מה מדובר. אז צילמתי את היפיוף הקטן הזה:
 
אחרי הצילום, שברתי לשניים, ושנינו יחד התענגנו, כל אחד על החלק שלו, צוחקים מהעניין הזה כבעלי נסיון ושותפים לעונג. וזו תמונת האחרי:

שבוע טוב, חברים
ועוד הרבה תענוגות קטנות לכולנו,

וכמובן, תנחומים לכל הנפגעים באירועים האחרונים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)