לאורך החוף

 

די מהר גיליתי שהמנכ"ל של החברה שאיתם אני עובד הוא שכן שלי, אז מתבקש היה שנתאם יחד את הנסיעות הלוך וחזור בימי הפעילות שלי שם. גם חוסך בהוצאות דלק, גם מאפשר נסיעה בנתיבי הנת"ץ (שפתוחים לכל רכב שמסיע לפחות שני אנשים), וכמובן מאפשר לנו לשוחח בנחת כשעתיים וחצי נוספות בכל יום שכזה, על הפרוייקט ובכלל. ומכיוון שהאיש נחמד מאוד, אז זה בהחלט כיף.

לפני כל נסיעה חזרה אנחנו מתעדכנים במצב התנועה, לבחור לנו את מסלול הנסיעה היעיל יותר מבחינת התנועה, שכידוע מאוד צפופה באיזור LA בשעות העומס. ואיכשהו יוצא שלרוב אנו בוחרים במסלול הארוך יותר אך היפה הרבה יותר, שעובר דרך הקטע של כביש מס`-1 המוכר, לאורך החוף שבין סנטה מוניקה למאליבו ובהמשך חוצים דרך ההרים לישוב הקטן והיפה שלנו.

באחת הנסיעות האחרונות שוחחנו על צילום. הוא סיפר שהוא רוצה להירשם לקורס צילום, וחשבנו יחד על קורסים קצרים שנערכים במכללה קרובה, ושכל פעילות כזו מובילה בסוף לשיפור באיכות הצילום (גם אם זו לא המסגרת הכי מתאימה) וכמובן גם הנאה. שיתפתי אותו בתובנה שלי, שכשיש מצלמה מוכוונים יותר לצילום, וגם רואים יותר. ולהמחשה, הצבעתי מהחלון על מקבצי צמחיה פורחים, שבאור השמש הנוטה למערב נראו זוהרים במיוחד, כנוצות אור יפהפיות. אבל המצלמה היתה בתיק שבמושב האחורי, וממילא לא היה הגיוני לעצור ולצלם, אפילו שהחשק התעורר.

עברו לא מעט ימים של נסיעות משותפות, ומן הסתם לא יצא לי לצלם את היופי הזה. כבר חששתי שאפספס את הפריחה המיוחדת הזו, אבל בימים שלא נסעתי לכיוון לא היה לי חשק לנסוע במיוחד. אבל לפני כמה ימים התעורר איזה אילוץ שבמסגרתו יצא שנסענו בנפרד. אז בדרך חזרה נסעתי נינוח יותר, עוצר מדי פעם ומצלם. ולהלן הלקט שנקלט בנסיעה הזו הביתה:

צוקי הכורכר התלולים של סנטה מוניקה, המתרוממים בחדות מעל הכביש, כפי שצולמו מחלון הגג הנפתח שלי (כמה נחמד שיש כזה), כשהתנועה נעצרה. הפעם דווקא הייתי מרוצה שהיו קצת פקקים.

 

אותם פרחי קנה שאני כמובן לא מזהה, שגדלים במקבצים, לעיתים לא קטנים, לצידי הדרך:

 

וככה הם נראים מקרוב, כשעצרתי להקדיש להם תשומת לב:

 

וגם קיקיון שפירותיו רעילים, אבל יפים:

כמה תמונות ממעבר ההרים. לא הכי טובות שאפשר, כי זוית השמש היקשתה. אבל כבר הזכרתי, אז אביא כמה מהם. אשתדל פעם הבאה לצלם שם יותר, כי הנוף באמת מהמם:

 

חג סוכות מהנה ושמח לכולנו