משאלה אחת ימינה / אשכול נבו

335 עמ`, הוצאת זמורה ביתן, 2007

רקע:

את הספר שנוררתי לאשתו של אבא שלי, בביקור הקודם במאי של לפני שנה וחצי. אבל קצב הקריאה המבייש שלי עיכב את הקריאה. עידוד קיבלתי מבני המשפחה שנהנו ממנו בהפלגה למכסיקו, בחורף הקודם, אז גם אצלי תורו הגיע.

על הספר – כאמור וכמקובל, הכריכה האחורית (מאתר סימניה):

"זה היה רעיון של עמיחי, הפתקים.
מה שחשבתי, הוא אמר, זה שכל אחד מאיתנו ירשום על פתק איפה הוא רוצה להיות בעוד ארבע שנים, מכל הבחינות. ובעוד ארבע שנים נפתח את הפתקים ונראה מה קרה בינתיים."

כך, במשחק תמים לכאורה, נפתח הרומן משאלה אחת ימינה. ומכאן - הכול מסתבך.

אשכול נבו, צולל בספרו החדש לתוך המים העמוקים של החברות הקרובה, חברות יפה וכואבת בין ארבעה גברים ושלוש נשים שחייהם ומשאלותיהם נכרכים אלו באלו בעלילה מלאת תנופה ורבת תהפוכות.

אשכול נבו (1971) יליד ירושלים. שנות ילדותו חילק בין ישראל ודטרויט (מישיגן, ארצות הברית).
שימש כקצין מודיעין בצה"ל. בוגר החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת באר שבע. לומד לקראת תואר מוסמך במסלול לכתיבה ספרותית. סופר וקופירייטר במשרדי הפרסום הגדולים, מרצה לחשיבה פרסומית באקדמיה לאמנויות בצלאל ובמכללת ACC. מנחה סדנאות כתיבה.

עוד על הספר:

הסיפור כתוב כספרו של יובל פריד, אחד מחבורה של 4 חברים קרובים מימי התיכון בחיפה: יובל פריד, המספר, שנשאר על תקו של סטודנט נצחי ובלתי מתחייב; עו"ד יואב עלימי, המכונה צ`רצ`יל, הדמות הבולטת בספר בכריזמה והישגים; אופיר, הפרסומאי השנון, ועמיחי – המבויית הנשוי ואב לתאומים העובד כאיש מכירות. כן, יש גם את יערה, שתפקידה בולט בשקט שלה. הם נשארו קרובים לאורך השירות הצבאי, בלימודים שאחרי ולאורך כל העשור עד לימי כתיבת הסיפור, ועריכתו בידי צ`רצ`יל בנסיבות שמרמשות על סוף טראגי. הספר מתמקד בארבע השנים האחרונות בחייהם, שהתחילו במונדיאל של 1998, ועל לפני המונדיאל של 2002.

בספר יובל המספר מתמקד בהווה, כמובן, אבל לא מזניח את הרקע שבעבר – מימי הנעורים, ועד לזמן הכתיבה. עם לא מעט חיפה בסיפור, ישראל של אז (לא מזמן כ"כ), המשפחות השונות והמתחים המוכרים, החברויות האופייניות וכן הלאה, חיים ישראליים מוכרים.

עוד על חוויית הקריאה:

נתחיל עם זה שכעסתי על עצמי. אני מקדיש את רוב פנאי הקריאה שלי לכאן, לבלוגיה. זה באמת כיף, אבל יש לזה מחיר – קריאת הספרים שאני סופסוף קורא מתארכת כמסטיק לאורך חודשים ארוכים, ופוגמת בהנאת הקריאה. ובכ"ז, מהספר נהניתי עד מאוד. הוא לא מתוחכם מדי, לא מתחכם מדי, כתוב בשפה זורמת ויומיומית. וזה פעל לטובתו, מאפשר לי לשוב לרצף העלילה בקלות גם אחרי שהתנתקתי ממנו לימים ארוכים, קורא מידי פעם כמה עמודים בודדים.

בנוסף, מאוד נהניתי מהחוויה החיפאית שהספר מזמן (הם היו שם תלמידים בעירוני-ה`, בית הספר של רבים מחברי ושל בני, לפני שעברנו). זה כמו לחזור איתו ולשוטט בחוף דדו המקסים, במרכז הכרמל ובנופים המוכרים. ובנוסף, זו עוד הזדמנות לחזור בחיוך לחוויה של להיות ישראלי, בהיבטים היותר יפים שלה. עלילה כ"כ ישראלית, שנראה שלא היתה יכולה להיכתב בשום מקום אחר, לפחות לא מאלה המוכרים לי.

הספר גרם לי להתרגש עם הארבעה, לכעוס איתם, לכאוב איתם ולאהוב איתם ואותם. גורם לי לא פעם לצחוק בהנאה, ואח"כ לעוות פנים מעצב. וספר שגורם לתחושות כאלה מבורך מבחינתי מאוד, מחזיר ומזכיר לי את הכיף שבקריאה.

נהניתי מספרו של נבו 'ארבעה בתים וגעגוע' (למרות שלא כתבתי המלצה), נהניתי מזה, אז נראה שבהזדמנות קרובה אקרא עוד משלו.

לסיכום:

ספר שגרם לי עונג אמיתי, עם צביטות נוסטלגיות בלב, במקומות שצפוי להרגיש כאלה. וזה היה נהדר!
מבחינתי – מומלץ מאוד!