זשזשזש

התמונה להמחשה מהרשת - מכאן

אחרי 8 חודשים בקורס טייס, כשהארבעה האחרונים היו בטירונות מתישה בנגב הקר והרטוב, שהסתיימו ברצף טיסות שמכונה "צ`ק-8" שניפה שוב 50% מהחברים בקורס, יצאנו לרגילה שנזקקנו לה במיוחד. לא זכור לי הרבה מהימים הראשונים שלה, בטח ישנתי לא מעט.

לקראת סוף השבוע של הרגילה ההיא התחלתי להרגיש לא טוב. חום, צריבה בעיניים ושיעול נראו כקומבינציה לא נעימה ולא שגרתית כמו סתם שפעת. אז הוסעתי לכיוון בי"ח 10 שליד חוף הכרמל, לאיבחון במערכת הרפואה הצבאית. זוכר שהרגשתי נורא וההתרוצצות הסתמית בין המבנים התישה אותי. לא לקח לרופאה שראתה אותי יותר מכמה שניות להודיע לי שגם אני חליתי במגפת חצבת שהשתוללה אז, ובמקום אושפזתי. הוכנסתי לחדר חשוך, שנשאר כזה לאורך כל תקופת האישפוז (כמה ימים טובים), כי העיניים הצורבות ממש כאבו מהאור. גם השיעול הנורא של כולם מכל החדרים לא הקל על השינה.

דאגתי בקשר לקורס, ומה יהיה, אבל לא דאגתי לבד. יומיים אח"כ הצטרף אלי גילי, חבר חיפאי נוסף מהקורס שאושפז גם הוא בחדר הסמוך. שבוע האישפוז הסתיים ואחריו עוד שבוע התאוששות בבית הבהירו שתהיה בעיה עם הקורס. מה שהיה נהוג במקרים כאלה בזמני היה להשאיר כיתה – תקופת השהיה של כ-4 חודשים שבסופם מצטרפים למחזור הקורס הבא. ובינתיים עוסקים במגוון פעילויות סיוע בבי"ס לטיסה. גילי סופח למערך הלימודים כעוזר הוראה, חבר אחר הוצב במשרד הרס"ר לעבודה פקידותית, ואני צוותתי לסייע לפקידת המבצעים במה שכונה "מבצעים ביס"ט" לעבודות השגרתיות. לא זוכר בדיוק מה עשתה הפקידה אחרי שאני הגעתי (נראה היה שיכלה אז להתבודד לשיחות בנות עם הקצינה הרבה יותר מאשר קודם), ולי השאירו לא מעט מהעבודה השגרתית.

ובכן, רוב הזמן ישבתי מול השולחן הגדול, למול המרכזיה הגדולה, שחוברה בנל"ן לחדרי המבצעים של הטייסות השונות של ביה"ס לטיסה. התפקיד המרתק היה לכתוב כל מיני הודעות ביומן המבצעים הפתוח מולי, ולהעביר שיחות נל"ן מחדר מבצעים אחד לשני. העניין המרכזי שלי בפעילות המשמימה הזו היה להצליח לדבר בשלושה טלפונים יחד, לכתוב הערות ביומן והכל תוך כדי קריאה בספר. כי בתקופה הזו בלעתי ספרים בטירוף, אחרי 8 חדשים ללא קריאה.

תפקיד מרתק נוסף היה קשור לכותרת של הרשומה. בכוך צדדי היה תקוע טלפרינטר ישן ורועש מאוד (מזוזה בלשון חיל האוויר), שהיה פולט עשרות תדפיסי מברקים בכל יום, המיועדים לכל יחידות המבצעים של ביה"ס. תפקידי היה לחתוך את הנייר הרציף למברקים בודדים, לשלוף את שתי יריעות הקופי השחורות ולחלק לתאי הדואר את העותקים. את שכבות הקופי או העותקים העודפים הייתי לוקח אח"כ לשריפה. מרגש!

אבל שיא הריגוש היה הטיפול בעותקים. הרי ברור שכשהטלפרינטר פולט 3 עותקים, ויש הרבה יותר יחידות, נצטרך עותקים. ומה עושים כשאין מכונת צילום? מזל שמערכת הטלפרינטר היתה מאוד משוכללת, ויכולה היתה להחזיק בזכרונה הרבה מברקים. כל מה שהיה צריך הוא לאחזר אותם מהמערכת, 3 עותקים בכל איחזור. אז כדי לאחזר (לפעמים כמה פעמים כדי להגיע למספר העותקים הנדרש) הייתי צריך להקליד את הרצף המוזר הבא: "זשזשזש אחזר סוג יוצא נר = 31 " כשה-31 במקרה הזה היה המספר הסידורי של המברק, ויכול היה להיות כל מספר של כל מברק אחר. אחרי ההקלדה של הרצף הזה היה המברק האמור מודפס (שוב בשלושה עותקים). הקלדת השילוב המוזר הזה עשרות פעמים ביום במשך ארבעה חודשים הצליח לחדור לי לראש ולהישאר שם עד היום.

סה"כ זו היתה תקופה לא רעה. קראתי לא מעט, נחתי, נהניתי מבטלה יחסית ושרפתי פז"מ.
ובזכות התפקיד הזמני המרתק הזה גם ריפדתי לעצמי, מבלי לדעת, את המשך השירות בתקופה שאחרי שעזבתי את הקורס, כמה חודשים טובים אחרי, ומסיבות שונות לחלוטין.

הזיכרון המוזר הזה, שאין לי מושג מה הקפיץ לי אותו לתודעה דווקא עכשיו, אחרי כמעט 30 שנה, מוקדש בזאת בהוקרה לכל פקידות המבצעים לדורותיהן - כאן ובכלל