כפי שסיפרתי כבר ברשומת הקצרים, יצאנו לפני
כמה שבועות לטיול בן 6 ימים. פשוט התפנו לי כמה ימים בלוז וכבר יותר מדי זמן לא
יצאנו לטיול משמעותי. למעשה, מאז ינואר, בביקור בסן דייגו לא נסענו ליותר מיום.
כשחשבנו על הטיול, תהינו לאן כדאי. אבל עבר
זמן ארוך מדי עד שהגיעה ההזדמנות, וכבר נהיה חם מכדי לנסוע לניו מקסיכו. אז בחרנו
בצפון קליפורניה הקריר. התוכנית היתה לכיוון החוף הצפוני הסלעי של המדינה הגדולה,
יערות ה-Redwoods וכל מה שיש לסביבה להציע,
ובהתאם לחשק.
בכלל, אנחנו לא ממש מתכננים לפרטים את
הטיולים האלה. מכינים בנק מטרות של מקומות ששווה להגיע אליהם, מעיינים במפות
(מודפסות וגוגל) ומסלול עקרוני מתגבש לו, שנתון לשינויים. לא מזמינים מלונות מראש,
לא קובעים יותר מיום יומיים קדימה. ממילא תמיד יש אטרקציות, אז נעים לפי החשק של
אותו היום.
ביום הראשון תכננו לישון במרכז המדינה,
בסביבת חבל נאפה שמצפון לסן פרנסיסקו. הרי אין סיבה להיקרע ממש, ולנהוג הרבה מדי.
גם ככה זה הרבה שעות. טוב, זה זמן נחמד של יחד, של שיחות, העלאת זכרונות, סיפורים
הדדיים וכד`. באמצע הדרך הארוכה, אחרי הפסקה מתחייבת, אשתי שולפת את הלפטופ,
ומזמינה לנו מלון בערך בסביבה שתכננו.
לקראת היעד, עשהסביבה הופכת ירוקה, ומפרצים
ונהרות ממלאים את הנוף, אני מכריז על יעד ביקור ראשון. המקום נקרא Suisun Bay. בתוכנית באחד מערוצי המדע,
דיברו על שיטות למניעת חלודה. לא אכנס לפרטים, אבל סיפרו שם שבמפרץ הזה, שנמצא
מזרחית לסן פרנסיסקו, עוגנות ספינות באחסנה ארוכה, כחלק מתוכנית חרום של המשק
האמריקאי. הן קשורות יחד במקבצים, ומוגנות בפני קורוזיה באופן שהוסבר (הגנה
קאטודית, למי שמתעניין). אבל המראה של המקום סיקרן אותי, ולשם כיוונתי.
קודם צילמתי את הגשר עליו נסענו, מזווית פחות שגרתית, וכמה
תמונות משונות של הסביבה הפחות תיירותית שם
מכיוון שלא היה ניתן להתקרב למקום, עלינו לנקודת תצפית, וגם
משם צילמתי קצת
הגענו למלון, פרקנו את התיק, ויצאנו לסייר בחבל נאפה לפנות ערב, עם
תוכניות גם לאכול (ויש שם לא מעט). אשתי נזכרה בגעגוע במאפיה/קונדיטוריה שבה היינו
עם הילדים, לפני כמעט 4 שנים. "תוכל למצוא אותה?" שאלה. טוב שיש זיכרון
טוב, וכך הגענו לעיירה קטנה שם בעמק בשם המוזר קצת Yountville. השעה כבר היתה די מאוחרת, והקונדיטוריה הזו כבר נסגרה. הסתבר שיש
לה מסעדה צמודה, שנראתה איכותית ויוקרתית בעליל. והיינו רעבים. אבל בירור קצר
הבהיר שהם מלאים עד 9:00 בערב. לא סביר לחכות שעה וחצי.
אז יצאנו בסיבוב רגלי קצר, מתוך ידיעה שנמצא כבר משהו לאכול שם לפני 9:00.
ואני צילמתי, השהשמש השוקעת והעננים הכבדים מספקים תנאים מעניינים לצילום:
מראה כללי
פסלים מסקרנים מעטרים את הסביבה
וגם עצים עבותים, עם קליפות מעניינות
הריח משך אותנו להציץ למסעדה שנראתה תמימה מבחוץ – Bistro Jeanty. הנה היא
הריח והאווירה שקרנה מהמסעדה המפוצצת
הספיקו לשכנע, ובמקרה היה להם שולחן קטן לא מוזמן לזוג. ובכן, לא יודע איך לתאר את
החוויה, אבל זו אחת הארוחות היותר טובות שיצא לנו לאכול בכלל. עונג מיוחד, וכיף
כללי. מלצר מבוגר למדי (לא סטודנטים בתפקיד זמני) הציג בפנינו את האפשרויות.
איכשהו קשה לי לבחור, אז ניסינו:למנה הראשונה - מרק עגבניות מוקרם ואיזה ממרח
בשרי. בתור פתיח לזמן ההמתנה, הגיעו באגטים שהוגשו עם חמאה וחרדל דיז`ון (כמיטב
במסורת הצרפתית). עונג מעורר זכרונות.
המנה הראשונה הגיעה. צילמתי לפני שנבלע. לא
צילומים מעולים, אבל מספיק להבהרה. את הטעם קשה לתאר, אבל אם אומר שנמנעתי מללקק
את קערית המרק רק כי לא מנומס, אבל הכל חוסל עד הפירור האחרון, זה בטח יבהיר את
העניין.
למנה העיקרית הזמנו קדרת צלי וצלחת פסטה עם
מין נקניקיה (הימרנו, כי לא ממש הבנו את התפריט, ובלי המשקפים ממילא היה קשה
לקרוא). הנקניקיה הזו היתה נפלאה, אבל הפצצה האמיתית היתה הקדרה. לא יודע איך לתאר
טעמים, אבל מה שמתאים פה זה לדבר על רבדים של טעם. שבכל רגע מורגש משהו מענג אחר.
את הרוטב ניגבנו עם חתיכות באגט שביקשנו כתוספת. מנת חובה.
כבדים מעט, ומחוייכים מעונג שקיבל חיזוק בכוס יין נהדר שהזמנתי, שילמנו
והשארנו טיפ נדיב, וזחלנו לאט לכיוון האוטו לסיום הערב.
ויהי בוקר, ויהי ערב, יום ראשון..
המשך שבוע טוב, חברים ☺
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)