ש'

כמו הרבה מבני גילי, לפעילות בתנועות הנוער היה חלק משמעותי בלוח הזמנים בתקופה המתאימה ההיא. אני הייתי פעיל בשתיים, אבל באחת הייתי פעיל יותר, 6 שנים אינטנסיביות כולל הדרכה. והרבה הרבה הנאה, כצפוי.

אבל לא על עצמי או על הפעילות רציתי לספר כאן הפעם. רציתי לספר על ש' (אות בדויה, כי לא מתאים שמישהו יזהה). ש' היתה נערה חביבה, שהיתה פעילה איתנו 4 שנים לפחות, בערך, עד שחדלה להגיע. היא היתה טובת לב, צנועה, נעימה, ותמיד נכונה לעזור. איכשהו, למרבה הצער ובאופן שקשה להבין בדיוק, היא לא היתה מאוד פופולרית בינינו. היא היתה מגיעה לפעילויות בהתמדה, אבל משום מה לא זוכר אם הרגשנו כשנעדרה. לכן כמובן גם לא זכור לי מתי בעצם חדלה להופיע לפעילות איתנו. כמו התפוגגה.

אני מנסה לשחזר בזכרוני, ולא מצליח להביו את העניין הזה של הפופולריות. כאמור, היא היתה חביבה וחייכנית, לא מכוערת, ובהחלט לא טפשה. מעולם לא התחמקה ממשימות ומטלות, ותמיד השרתה רוח טובה (אם בכלל הורגשה הרוח שאותה השרתה). ואנחנו, שמרוכזים היינו בעיקר בעצמנו בגיל ההוא, לא ממש הבחנו או הקדשנו לה מחשבה ומאמצים מיוחדים. לא פגענו בה, לא העלבנו או הפגנו איזה זלזול משפיל שיכול היה להשאיר אצלנו רגשות אשמה. אני מניח שלאף אחד מאיתנו לא נותרו כאלה רגשות ביחס אליה. רק שלא עשימו מאמצים לקירבה – לא הזמנו אותה לבתינו, לא שיתפנו אותה בקליקות, אף אחד לא גישש להתחיל איתה. הענקנו לה כינוי שהיווה עיוות קל לשמה, כנראה כתוצאה מצינון שהיה לה, שהשפיע על ההגיה. אבל היא לא הראתה סימנים שהיא לא אוהבת את זה או נעלבת ונפגעת מזה. רק חייכה איתנו עד שהתרגלה.

כאמור, מאז שחדלה להגיע לפעילות, הקשרים התנתקו. אחדים היו רואים אותה בבי"ס, כי למדו יחד. לא באותן כיתות, אבל בטח ראו אותה. רק שלא דיווחו, ולא שיכנעו אותה להמשיך, והמשכנו הלאה בגיל ההתבגרות הסוער. ומאז גם אני לא ראיתי אותה, למרות שהתגוררנו במרחק לא גדול אחד מהשניה.

עברו כמה עשרות שנים שבהן לא ממש זכרתי מקיומה, אך בביקור בארץ יצא שנזכרתי בה. חלק מהעלאת הזכרונות והחוויות. אז לפני כמה ימים יצא לי לתפוס יוזמה, ומצאתי את המספר והרמתי טלפון. התגובה המיידית שלה כשהזדהיתי היתה בערך: "אה, עופר D, מה אתה רוצה?" ואני חשתי צביטה של צער בשבילה, על הנימה הכואבת שעלתה מהמשפט הקצר הזה. על העלבון שלא הצליחה להסתיר. אז הסברתי שפשוט נזכרתי בה, ותהיתי מה איתה ופשוט חשבתי עליה. ברגע התרככה נימת קולה, וקול מפוייס נשמע שסיפר לי קצת על מה קורה לה כיום, שהיא עובדת ויש לה שני ילדים וכו'..

שיחה לא ארוכה מדי, שהשאירה אותי עם תחושה של רוממות רוח עם המחשבה שאולי קצת שימחתי אותה כשחשבתי עליה ונתתי לה לדעת מזה, וגם נימת עצבות וקצת כאב לב, ועם יתר המחשבות שעליהן כתבתי.

התכוונתי לספר פה את הדברים, אבל לא הזדרזתי. סיפור כזה בד"כ לא דחוף לספר. אבל קרה היום משהו שהכניס איזו דחיפות לכתוב את הדברים. החדשות פה בארה"ב מלאות בדיווחים על מותו הכה מצער של השחקן הענק רובין ויליאמס. האיש, למרות שהיה אהוב בכל העולם, ודי עטוף באהבה ותשומת לב, כנראה ששם קץ לחייו בעקבות דיכאון מתמשך ממנו סבל לאורך שנים. וכפי שאמר אחד השדרנים – הוא לא לבד, כי בארה"ב יש כ-60 מיליון נוספים שסובלים מדיכאון.

אין לי מושג אם ש' סובלת או סבלה מדיכאון, אבל השדרן חזר על איזו אמת מוכרת שלפעמים אנחנו נוטים לשכוח – שאסור לחסוך במילים טובות, ובמתן תשומת לב וחיבה. או במילותיו של השדרן "הסתכלו סביב, מי מהאנשים שסביבכם זקוק לחיבה ומילה חמה, ואל תחסכו מהם את המחווה. כי יש כאלה שזקוקים לזה במיוחד."

אני בטוח שלויליאמס זה לא היה עוזר (הי היה לו חיבה בשפע), ואם מישהו זקוק – שיילך לרופא, כי זה מציל חיים. אבל חשוב שבכ"ז לא נשכח להיות נדיבים במחוות כאלה, ואני בטוח שגם לכם יש מישהו כזה סביבכם או בעברכם, שמגיע לו שיחה דומה של איכפתיות. אני כ"כ שמח שכך נהגתי, ואני כבר מגלגל עוד מחשבות על אחרים שאולי גם ראויים.

איחולים לה, ל-ש', לשמחה וחיבה בחייה (כי תמיד אפשר יותר)

וכמובן – יהי זכרו של ויליאמס ברוך!