כמו רבים מהישראלים, נחשפתי לטכניקת האכילה האסייתית המוכרת בשלהי שנות ה-70, כשגל חיובי בעיקרו של מסעדות סיניות שטף את ארצנו הקטנה, חושף אותנו לגירסה מערבית של המטבח הסיני. הגישו אז מיני אגרול ברוטב ורוד חמוץ מתוק, ופיסות בקר ועוף עם הרבה ירקות ששחו ברטבים דביקים בטעמים עזים רוויי מלח וסוכר. ואנחנו התאמנו בנסיונות מסורבלים לתפוס את הפיסות החתוכות ולהגישן לפינו לפני שהקיסמים האלה היו מסכלים רגליים ושומטים את הפיסה נוטפת הרוטב ישר על המכנסיים. לרוב התעייפנו מהר, וביקשנו במבוכה גם מזלג וסכין. הרי בכ"ז רצינו גם להרגיש בטעם של מה שהוזמן לשולחן.
עברו השנים, וצברנו נסיון. יצא לי לטייל בתאילנד ובוייטנאם ושם יצא לי לתרגל את הטכניקה באופן יותר אינטנסיבי, אם כי לרוב אחרי כמה פעולות האצבעות היו מתחילות לכאוב. טוב לדיאטה. בכלל, התבדחנו אז, לא ממש קל לאכול עם כאלה, אז אולי זו הסיבה לרזון האופייני של בני העמים מהחלק ההוא של העולם.
עברו עוד כמה שנים, ולחיינו פרצו מסעדות הסושי שכה חביבות על הליידי D שלי, ובהן המשכנו לתרגל את הטכניקה, וכיום אני יכול לאכול ארוחת סושי שלמה כשרוב הפיסות מסיימות את דרכן ממש בפי. לא רע, בסה"כ, אם כי עדיין לא הכי נוח.
בכל שרשרת השלבים ההתפתחותיים הללו נזכרתי לפני יומיים בערך. קבוצה של סטודנטים סיניים צעירים הכינה כמה מהמטעמים שהביאו מהבית במולדת הרחוקה, והיו מאוד נדיבים להזמין אותי לטעימה. היה באמת טעים, אם כי שונה מעט ממה שמוכר במסעדות הסיניות המכוונות לטעם המערבי. למתעניינים, היתה שם מנה של איזו פקעת שדומה לתפוח אדמה, שחתוכה לגפרורים ומבושלת עם תבלינים. בהחלט טעים. היתה גם מנה של שעועית ירוקה ופירורי בשר עוף עם רוטב סויה ועוד כמה טעמים. גם טעים. והיתה גם קערה של משהו שנראה כמו פודינג רוטט מעט – "ביצה מאודה" הכריזו. מלוח וגם טעים. נימוח כזה.
ובכן, השהגישו לי את הצלחת צירפו כצפוי צמד chop sticks, והתפלאו שאני יודע איך לתפעל אותם, אגב דחייה מנומסת של ההצעה להשתמש במזלג. אז נתתי להם קצת מהרקע הנ"ל, וכל העניין זכה להרבה הערכה מצידם. אבל זו היתה הזדמנות מצויינת לברר איתם סופסוף את הסוגיה, אז שאלתי העדינות: "תגידו, זה לא עדיף הקונספט הזה של מזלג וסכין?" וכאן נכונה לי הפתעה של ממש, סקופ – "כן, מזלג באמת נוח יותר – אפשר לנעוץ באוכל, לגרוף עליו את המזון, לחתוך במידה הנכונה.." בקיצור, מה שחשדתי כל השנים מאוד נכון, ואפילו הם מודים שהקונספט המערבי של סכין ומזלג עדיף. הם גילו לי שיש מאכלים שבלתי אפשרי לאכול על הקיסמים הללו, למשל ספגטי, ועוד גילו לי משהו שהפתיע ממש – שגם בסין המזלג והסכין תופסים תאוצה, ויש ילדים שכבר לא שולטים בטכניקה המסורתית כי הם לא מתנסים בה כמעט בכלל. מסתבר שוב, שגם מיליארד סינים לפעמים טועים..
טוב זה לא נושא ברומו של עולם, אבל היה מעניין ללמוד על השינוי הזה, וגם לטעום כמה דברים טעימים. ולהבא, אל תרגישו לא בנוח לבקש מזלג במסעדות האסייתיות למיניהן. עושה רושם שלא יסתכלו עליכם בעין עקומה. ואפילו הם היו מעדיפים את העניין, אם לא היו נבוכים מדי בעצמם. וככה גם יינצלו בעולם לא מעט עצים, שכיום הופכים למיליארדי קיסמים כל שנה.
וכשחיפשתי תמונה מתאימה לרשומה, מצאתי את הפתרון האולטימטיבי, אז הנה הוא:
שבוע טוב, חברים
הצילומים - כולם מהרשת, ממגוון אתרים שעלו בחיפוש תמונות של chopsticks
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)