התוכנית הבילוי הנוסטאלגית שלי עם אבי, כחלק מחגיגת היומולדת, כללה פרק לא שגרתי מבחינתי – לבקר בקברם של שני הוריו. כבר כתבתי ברשומה לזכרו של רובן, שאני לא נוהג לבקר בבתי קברות. ולכן גם לא הייתי בקברם מיום הלוויתה של הסבתא ב- 1987 (או מגילוי המצבה שלאחריה). כאמור, עבורי אין צורך בביקור באבן שמתחתיה שוכנים שרידי עצמותיהם, כדי להחזיר אותי לזכרונות מהם, לרגשות השונים, למחשבות.. אבל לא הייתי בטוח מה התחושה של אחי ואבי בעניין הזה, ונראה היה הגיוני שנבקר שם יחד.
אחרי הביקור בביתם נסענו כאמור יחד לבית הקברות. לא נסיעה ארוכה מדי, וכעבור כרבע שעה בכבישי חיפה המוכרים שמדי פעם משתנים קצת, הגענו לשער אותו חשבנו לנכון. נכנסנו עם האוטו פנימה (אפשר), ואבי סימן בגדול למקום בו הוא חשב שנמצא קברם. אני קפצתי החוצה, והתחלתי לסקור בעיני את הסביבה, מנסה לזהות את זה שלהם בים האבן שסביב. לא הצליח לי. אבי התעקש שזה שם, אבל לא נראה היה לי שהגיוני להתרוצץ שם ולחפש עוד ועוד בחום ששרר, והצעתי שנסור למשרדים לברר שם את המיקום המדוייק. ככה זה נראה:
ליד המשרדים ניגשתי למישהו שנראה היה כאחד מהצוות (ביגוד אופייני לעדה המתאימה) ושאלתי. "גם לציון ושאל אותו" אמר, וכיוון אותי לציון ההוא בתנועת סנטר. אבל ציון היה בעיצומה של שיחה, אז חיכיתי בסבלנות. הרבה סבלנות, כי השיחה היתה ארוכה. אבל בסיומה מסר מידע לזג מבוגר שישב שם, כנראה בירור דומה, וכבר חישב להסתלק מהסביבה. אבל הייתי זריר מספיק ושאלתי אותו איפה מבררים מיקום של קבר. חשבתי שיפנה אותי לעמדה ממוחשבת, או למי שיושב ליד עמדה כזו. אבל זה עובד אצלם אחרת.
"שלום ציון", פניתי אליו, "הבנתי שאתה יכול לעזור למצור מיקום של קבר" המשכתי. הוא זרק בי מבט של "טוב, רגע", שלף את הסלולארי הכי מתקדם של שנת 1996, והקיש כמה ספרות אחת אחת.. "הלו דוד, זה שוב ציון... עוד אחד... אשכנזי.." זרק אלי מבט לקבל אישור. "מה השם, משפחה, שנת לידה, שנת פטירה.. שאל והעביר באופן לא מדוייק לדוד שבצד השני. המתנו. "איך אמרת שנת הלידה?" חזר לברר והעביר שוב. המתנה... ובינתיים, כשהדוד מקליד כנראה את הפרטים למערכת המידע, עמדנו אנחנו בהמתנה בשמש הקופחת, כשקרחתו של ציון מאדימה מסביב לכיפה השחורה.
לא ברור אם השיטה המתוחכמת היא פרי פיתוח ארוח טווח של אי-חשיבה, או שאולי הוא מתוחכם באמת ונועד לתת למבררים כמוני תחושה שעושים עבורם משהו מיוחד, כדי שנשלוף את הארנק לתרומה לאיזו גמילות חסדים לחסדי ביתם. אבל אני התעלמתי וכיוונתי את עצמי לשער שאמר ולחלקה המתאימה, בדיוק איפה שאבא אמר ולי לא היה סבלנות לחפש קצת יותר. יפה שזכר.
ניגשנו למצבה שבחלקה הזוגית, שאם אני זוכר נכון עלתה לסבתי לא מעט בזמנו. לאורך ל מעט שנים היא היתה היותר חולה מבין השניים, ומותו המהיר (עליו כתבתי) השאיר אותה המומה במיוחד ודואגת למצבה, כי הוא היה זה שטיפל בה במסירות כשהיא הוציאה לו את הנשמה. על המצבה התעקשה אז לכתוב "היה איש טוב", וזה קצת הביך אותי אז, כי בזמנו זה נחשב לאמירה לא ממש מחמיאה על אדם, כאילו אין משהו רציני יותר להגיד עליו. אבל היה נראה שפתאום תפסה כמה באמת היה אדם חיובי וטוב, ואולי כאבה קצת על עיקומי האף שלה על כל דבר כש-'שונדבר' (הטעות במקור) לא מצא חן בעיניה. אלו לפחות הדברים שאני זוכר ממנה.
לא הרבה מדי שנים חלפו, וכשהגיע לגילו, במצב בריאותי מדורדר למדי, חטפה שבץ מוחי (נוסף) שהיה רטלני מקודמיו, והיא הצטרפה אליו לחלקה הזוגית. אז עמדנו מסביב לקבר, שוחחנו קצת עלינו, עליהם.. נראה היה שלא רק לי הקבר עצמו לא מצליח להחזיר את הזכרונות באופן מיוחד. בטח לא כמו הביקור בביתם המשותף, רק כשעתיים קודם. הצטלמנו יחד ולחוד, ואחי השאיר שם לסבא במחווה תיאטרלית את שארית חפיסת הסיגריות שלו, במטרה להיפרד גם מהם. הצליח לו לכמה ימים. גם משהו..
משמיצינו את הנוכחות שם, נסענו חזרה לכיוון הבית. בדרך עוד עצרנו לתספורת לקראת החגיגה ביום למחרת, אבל בזה נגמר היום העמוס חוויות וזכרונות. ההמשך כבר היה במסיבה שתוכננה ליום המחרת. אבל עליה כבר בנפרד.
שבוע טוב ורגוע לכולנו, חברים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)