יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

קפיצת ראש

ללא תמונה (וטוב שכך) 
טל הזמין את כולנו לכתוב רשמים הקשורים בבטיחות הילד. לצערי יש לי לא מעט סיפורים בנושא, ולא מהסוג הסימפטי יותר. הנושא לא היה ברשימת הנושאים המתוכננים, אבל ההזמנה הזו של טל שיכנעה אותי לקפוץ למים, לכבוד יום בטיחות הילד שחל היום, ב-27/12 (כך הבנתי מאותה הזמנה).
ובכן, בתור ילד הייתי פרוע למדי. פתחתי את הראש לא מעט פעמים, נחתכתי במיני חתכים, קוצים נתקעו בי עמוק. וכל זה רק כי הייתי מוכשר וזריז מספיק להימנע מנזקים חמורים יותר, לא כי הייתי זהיר.
כשנולד בני הבכור קיוויתי שלפחות בהיבט הזה הא לא ידמה לי. לא קל להיות הורה לילד כמוני. ובאמת, התמזל מזלי, ובני הבכור היה זהיר ולא נכנס לצרות בטיחותיות מכל סוג שהוא. הוא שמר בנאמנות וקפדנות על התחת שלו, וטוב שכך. אבל עם הבת זה היה אחרת. כבר מגיל צעיר נרשמו פעילויות עזרה ראשונה שאת המיומנות מגיל צעיר שיחזרתי עליה. גם נרשמו כמה ביקורים במיון, לתפור את הסנטר או לטפל בפציעות קלות פחות.
ופה נכנסת הדילמה ההורית המוכרת – כמה לאפשר וכמה לגונן. כתבתי על זה פעם פה, ברשומה על האוראנג-אוטן, ושם גם ציינתי שהשתדלנו לאפשר להם להיות אוראנג-אוטנים ולא ליפול למלכודת של החרדות, ולא לגונן יתר על המידה. אז על הבת שמרנו טיפה יותר, אבל בכ"ז ניסינו לא לדכא את הפיסיות שלה יותר מדי. ולא פעם זה עלה לנו בפציעות, ופעם בפציעה חמורה אף יותר.
בערב שגרתי אחד בילינו בביתו של האבא שלי. הקטנה (אז בכיתה א`) החליטה לתת לעודף המרץ הפיזי שלה קצת שחרור. יד אחת היא השעינה על השיש במטבח, את השניה עם משענת של הכיסא עליו ישבה הסבתא, התרוממה על הידיים באויר והחלה להתנדנד. כנראה שהסבתא קמה ללא התראה, הכיסא החליק והקטנה עפה עם הפרצוף על הרצפה הקשה. הבום נשמע היטב, ומיד הרמתי אותה על הידיים לבחון את הנזק. דם סביב הפה לא איפשר לראות בתחילה כמה חמור העניין. מטלית רטובה במי קרח לעצור את הדימום הבהיר שגם השיניים חטפו לא מעט.
אספנו אותה ישירות לבי"ח כרמל הסמוך. רופא תורן טיפל בה כשהדביק את החתך החודר בתחתית הספה התחתונה, ושלח אותנו הביתה. אבל חשנו שמשהו לא תקין בטיפול הזה, וקיבלנו תמיכה לחשש הזה מאחות מבוגרת, שהמליצה לנסוע ישירות לרמב"ם, למחלקת פה ולסת. שם התברר שדבק לא יעיל לפציעת פה, כי הסביבה המימית תמיס מהר את הפה. אז הוא תפר לה את החתך ההוא שמתחת לשפה. הוא גם יישר לה את השיניים שזזו לזווית מוזרה, וחיזק לה את החניכיים כדי שיחזיקו את העניין ישר.
לאחר יום המראה היה נורא אף יותר – שתי השפתיים קיבלו גודל מוזר ונפוח נורא. היא לא יכולה היתה לדבר בכלל, לא לשתות ולא לאכול. אז הייתי משקה ומאכיל אותה במזרק גדול, מהסוג שמשמש למילוי סופגניות בריבה. הייתי מכין לה פירה טחון ורך, מועשר בחמאה וחלב (הייתי טועם, וזה לא רע כשלעצמו), ואת זה מזריק לה בין השפתיים הנפוחות ישר לעומק הפה. ובאותו אופן עוזר לה לשטוף את הפה במי מלח, לחיטוי הפצעים. כמה ימים טובים עברו ככה, בטיפול צמוד שכזה, עד שהעניין הרגע והחלים ויכולה היתה לחזור לבי"ס.
לצערינו זו לא היתה הפציעה האחרונה שלה, אבל סופסוף זה נרגע (למזלינו). ואני חושב איזו עצה אני יכול לתת פה להורים – אולי תמיד להטיל ספק ברופאים שכביכול מבינים ועלולים לעשות שטויות שאח"כ משלמים עליהם ביוקר. ועל הדילמה ההורית באמת שאין לי מה לומר מלבד איחולים להצלחה.

המשך שבוע טוב, חברים
ואיחולים לבטיחות תמיד

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)