יום רביעי, 11 באפריל 2012

אור לגויים

 גם אתאיסט חילוני שכמוני מוצא חן בחלק מהמסורת. זה מעשיר את התרבות, מייצר אירועים משמחים וראויים לציון ומאחד את העם במסגרת תרבותית אחת. אז ברור שגם אנחנו חגגנו את סדר הפסח, עם חברים ובמקביל לכל העם.  נכון שלא תכננו להקפיד בקריאה, להתעכב על רבי אלעזר בן עזריה וההוא בן הזומא, אבל סה"כ תכננו קריאה של החלקים המרכזיים והשירים החשובים, כולל מיני הברכות על המאכלים המסורתיים.
לסדר הוזמנו גם שתי חברות נוצריות, שאחרי הקטע המחוייך המתבקש של להלחיץ אותן קצת עם האמירה שגם הן תהיינה חייבות לקרוא, כמו כולם (ובעברית/ארמית), ישבנו לסדר. תחילה ניסינו בקצרה להסביר בכמה מילים על מה החג – שבני ישראל היו עבדים במצריים, ותהליך השחרור מהעבדות לחירות הוא זה שנחוג. קצת הבלענו את העניין שבני ישראל לא היו בדיוק הכי חרוצים, ועבודה קשה בחומר ובלבנים לא ממש התאימה להם אז (ועד היום), והעדיפו להתפלל וללכת אחרי האלוהים שלהם למדבר ורק לא לעבוד.
התחלנו לקרוא בהגדה, כשרוב הצעירים משתדלים לעקוב אחר הטקסט בעברית, כשבחלק מהאגדות יש תרגום לאנגלית, לטובת האורחות (והצעירים שאנגלית היא שפתם הראשונה). אבל כאן התחילה אצלי מבוכה קלה. כי מסורת, מעצם טבעה היא משהו בן שנים רבות. ולכן לא ממש מתיישבת עם האנושות המתפתחת, במגמות התרבותיות העדכניות.
קיוויתי שהן מתמקדות בצלילי השפה המוזרים, בשירים ובציורים שבאגדה, ולא מתעכבות להבין את הטקסט, שאם לומר ביושר – כלל לא קרוב להתאים לכללי התקינות הפוליטית, גם לא במהדורות היותר גמישות שלו. זה מתחיל כבר בברכות הראשונות בהגדה, עם הטקסט היומרני שאומר: "...אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו." ובהמשך לאותה ברכה: " כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים..."
לא עוברות כמה דקות, ומגיעים לקטעים טעונים אף יותר של החגיגה שלנו, כשקוראים מהאגדה בשירה גדולה את "דיינו" שבו כתוב באופן פרטני: " וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם..." קיוויתי שגם את זה הם פספסו בחסות המילים המוזרות בשפה הלא ברורה.
בארוחה לא היו כל עניינים, האוכל היה מצויין (ומוגזם כמובן), ואת האפיקומן חיפשו כולם בהתלהבות ניכרת, כולל האורחות הנכבדות. אחרי הארוחה עברנו לשיחות בעניינים אחרים, חוסכים מעצמנו את החלק השני של ההגדה. כך גם לא יצא לנו להתפתל סביב: " שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ."
ואם נסכם: יש במסורת הרבה חן, אבל נכון לאנשים שכמוני לדעת את המגבלות שלה, להפיק ממנה את מה שטוב ולהסתייג בעדינות מהפחות טוב והפחות מתאים. להיות בן חורין משמעותו גם לזנוח אמונות, כללים ומסורות שאבד עליהן הכלח, ששוב אינן תורמות מאומה, ולהתמקד במה שנכון. וזו המשמעות האמיתית של חירות בהיבט הזה, לפחות מבחינתי.

מועדים לשמחה, חברים.

והתמונה - מכאן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)