למה לא באת לפני המלחמה / ליזי דורון

93 עמ`, הוצאת חלונות, 1998.

רקע:

אז נכון שכתבתי שקשה לי עם ספרות שואה. גם כתבתי (בכמה מהתגובות) שאיכשהו אני בסוף קורא כאלה. אולי לא ספרות שואה נטו, אבל כזו שנוגעת בנושא באופן עקיף מעט. והספר הזה הוא בדיוק כזה.

לפני כמה חודשים קראתי בהנאה רבה (אותה פירטתי כאן) את ספרה של ליזי דורון – התחלה של משהו יפה. לסיכום כתבתי שנראה לי שביני לבין ספריה של ליזי התחיל משהו יפה.

חברתי לתפוז ושכנתי לאיזור הגיאוגרפי – דיאנה, המליצה לי על ספרה זה של דורון, שעליו כבר צברתי המלצות קודמות. אבל היא הגדילה לעשות, ושלחה לי את הספר. אז כמובן, זו הזדמנות להודות לה על המחווה היפה באופן פומבי. כי באמת מאוד נהניתי ממנו, אפילו שהוא חיכה לי כמה חודשים בסבלנות. אבל על כך בהמשך, כי קודם כל, כרגיל, הכריכה האחורית.

על הספר – כאמור וכמקובל, הכריכה האחורית (מאתר סימניה)

"על גבעה נישאה, אי-שם באירופה הרחוקה, ניצבה טירה בה חיה שושלת מלוכה, ועל השושלת איש לא ידע, ורק אני עדות יחידה לקורות הטירה". כך סיפרה הלנה ויותר לא אמרה ולא דיברה. אולי הוסיפה משפטים ספורים, משפטי סיום או משפטי פתיחה, לעיתים מעט, לעיתים יותר, וכל היותר היה על ההווה וכל המעט היה על העבר, ועתיד לא היה".

בתה של הלנה, אליזבת, היא ליזי דורון, גדלה בצל כנפי השתיקה. בקובץ סיפורים ראשון "למה לא באת לפני המלחמה", היא יוצאת מן השתיקה ומתארת את הלנה של אחרי המלחמה ואת האווירה בבית שברחוב הניצחון פינת רחוב הגבורה.

לדבריה "הלנה בחשה בין דמיון למציאות ובין עמימות לבהירות; מחקה ראיות ובדתה עובדות ובנתה עולם משלה". עם זאת, היא מעדיה כי כל הארועים המופיעים בספר - כולם אמת לאמיתה. הקשר בינם לבין האמת - אמיץ. הקשר בינם לבין המציאות, גם אם רופף - אינו מקרי בהחלט.

עוד על הספר:

הספר בנוי בפרקים קצרים, כשלושה ארבעה עמושים כל אחד, שמתארים אירועים שונים מחייהן המשותפים של האם הלנה וביתה ליזי. בתיאורים ענייניים מצטיירת דמותה המורכבת והגאה של הלנה, ניצולת השואה שמנסה לנהל את חייה באופן מכובד, ובמקביל כמהה לקשרים משפחתיים כתחליף לאלה שאיבדה באירופה בימי השואה, עליהם היא ממעטת לדבר.

הספר מתקדם עם השנים בקטעים הקצרים, מקרית חיים של 1960, בית הספר של ליזי, החברות לקפה של אחה"צ, יום כיפור, החבילות מאמריקה (שגם לי היו בגדים מהן), משפט אייכמן, הכנות לפסח, המתנות מחגיגת בת מצווה לליזי, המורה לציור, ימי ההמתנה של 67, וכן הלאה, כשלעיתים מסתיים כל פרק באחרית דבר קצרה מהימים שאחרי מותה של הלנה בתחילת שנות ה-90, נותנים הרחבה של התמונה המתוארת בסיפור הקצר של הפרק.

וכך, באופן עקיף, אנחנו הקוראים מרכיבים בתודעתנו את מכלול דמותה של הלנה, מבינים מהמעט את מה שהיא מסתירה מביתה בנוגע לעברה הכואב, ומצליחים לחוש היטב את המשמעות המורכבת של להיות ניצול שואה.

זהו ספרה הראשון של ליזי דורון, וברור שהוא מבוסס באופן ישיר על סיפור חייה שלה ושל אימה הלנה. מאז פרסומו של הספר זכתה ליזי בפרסים והוקרה לא מעטה, וספריה זוכים להצלחה באירופה.

על חוויית הקריאה:

הספר לכאורה לא משדר עצבות ישירה ונוקבת, או מזעזע בתיאורי הזוועה מימי השואה. הוא לכאורה נייטרלי רגשית, אבל הכאב עובר היטב בסיפורים השונים. ספר עוכר שלווה באופן מינורי ומכמיר לב. ליבי יצא אל האם הגאה והכואבת בשקט, ואל ביתה שמשלמת מחיר לא קטן בהיותה דור שני.

בניגוד לספר הקודם שקראתי, אין פה הומור שחור וניצוצות. יש בו עמימות אפרפרה שמתאימה לסגנון הספר, כשרק להלנה יש מעין ניצוץ מלכותי, כיאה לדמות המלכותית אותה הציגה ולפיה חייתה.

ספר שלמרות היותו קצר מאוד, לא נגמע במהירות. כל פרק נבלע לאט, מאלץ אותי לנוח קמעה להתאוששות. כסוכריית מנטה מרירה/מתוקה/חריפה.

לסיכום:

ספר מצויין ומכמיר לב. מומלץ בחום!
וברור שאחפש גם את ספריה האחרים.