חינוך אירופי / רומן גארי

208 עמ`, הוצאת מעריב 1986, מצרפתית – אביטל ענבר.

רקע:

עד לקריאת הספר הנוכחי קראתי 4 ספרים של גארי. מאחד לא נהניתי יותר מדי (ג`ינגיס כהן), אך משלושת האחרים נהניתי מאוד. משניים ממש התענגתי: עפיפונים וכל החיים לפניו. אבל ידעתי שהוא סופר משובח. למעשה, ידעתי שהוא כזה עוד הרבה קודם, אז כשנתקלתי בספר במדף המוצעים למכירה בספריה השכונתית תמורת 8 ש"ח בלבד, היה ברור שהוא שלי.

זה ספרו הראשון של גארי, אותו פירסם מיד לאחר מלחה"ע-2, כששוחרר משירות צבאי כטייס בגיל 30. סיפור חייו של גארי מרתק בעצמו, ומתואר בקצרה על הכריכה האחורית – על הולדתו בליטא, על הגירתו לצרפת בגיל 14, על הצטרפותו לצבא צרפת החופשית, ואח"כ, על סיפור אמיל אז`אר והתאבדותו בגיל 66 (כמה עצוב). מי שרוצה, מוזמן לקרוא עוד, מהויקיפדיה.

את הספר סיימתי לקרוא די מזמן. איכשהו התעכבתי עם פרסום ההמלצה הזו. יום השואה הקרב מהווה עיתוי מצויין להעלות אותה. זווית לא שגרתית ומאוד טובה של המלחמה הנוראה ההיא.

על הספר – כמקובל, הכריכה האחורית

בליבה של אירופה הכבושה, ביערות המושלגים דרומה מווילנה, מנסים לשרוד קומץ פרטיזנים.
ליטאים ופולנים, יהודים ונוצרים, איכרים ועורכי-דין, נתונים במאבק נואש נוכח הקור, הרעב, המחלות והמוות. ושם, על רקע התקווה הגדולה העולה מתוצאות הקרב על סטלינגרד-התקווה המתחדשת-מתרחשת לה אהבת בוסר של שני צעירים הנתונים בעולם חייתי ונטול רחמים.
זהו ספרו הראשון של רומן גארי שראה אור ב-1945, מיד עם תום המלחמה, ומאז תורגם לעשרים ושמונה לשונות. ספר שז`אן-פול סארטר אמר עליו, בצאתו, שימים יגידו אם הוא הטוב בכל הספרים שנכתבו על ההתנגדות לגרמנים.

על חוויית הקריאה:

עם השנים אני הולך ומתקשה לקרוא ספרות על השואה. נראה שהזעזוע והזעם הולך ומתעצם, נאגר בתוכי ומרעיל. ובכ"ז, מדי פעם אני חוזר לכאב הזה, כמכור שנזקק לתזכורת על הרוע האנושי ואינסופיותו.

הספר הזה הוא לא הראשון שאני קורא על המאבק של הפרטיזנים ביערות. אבל איכשהו הספר הזה נכנס מאוד חזק לתיאור ההוויה האנושית הבלתי אפשרית של הלוחמים ההם.

חיי אדם שם נחשבים כקליפת השום (ואולי פחות), הורגים מכאן, ומשם, ללא היסוסים וללא עכבות מיותרות. המוות שורה בכל. יחד עם הקור, הייאוש, העליבות והרעב הכבד שמכוון את כולם. וכן, גם התקווה. בשביל כמה תפוחי אדמה מוכנים להקריב חיים. זנות של נערה צעירה בתמורה לפחית מזון נראית לגיטימית (הרי היא נשארת בחיים), אונס, רצח, הוצאות שרירותיות להורג הן עניין יומיומי. וגם על המוזיקה, השירה והספרות, שמזינים ולו מעט מהתקווה, מזון לרוח האדם.

ובתוך החיים הבלתי אפשריים האלה, כשהחיים מלאים יתמות, אובדן וקושי, ניצתת אהבה – עדינה, בוסרית ונוגעת ללב.

הספר לא חף מבחינתי בבעיות. לא פעם איבדתי ריכוז כשהפליג מהריאליה על כנפי הדמיון היותר פרוע. זה אולי הזיו את הדמויות בתקווה ובריחה לרגע מהמציאות הקשה, אבל הכביד לי על הקריאה.

חוצמזה, יש בו מגוון אמירות אנושיות, שיכולות לפאר כל אוסף ציטוטים. אז אביא (שוב) את זו שאהבתי במיוחד (עמ` 181):

"אני אוהב את כל העמים," אמר דובראנסקי, "אבל אינני אוהב אף לא אומה אחת. אני פאטריוט, אבל אינני לאומני."
"מה ההבדל?"
"הפאטריוטיזם זו אהבת יקיריך. הלאומנות, זו שנאת הזולת."

לסיכום:

למרות שלא היה קל לי איתו, והקריאה התמשכה לאורך זמן, אני בהחלט ממליץ עליו. ניתן לחוש בעת הקריאה בכישרון הגדול שהוכר אח"כ בכל העולם כסופר גדול.