פסגת הסלע

גל תפס אותי על הסלע  

אחרי שנהנינו (בספונטניות) מפינת האבן (Stony Point) היה ברור שבקרוב נתארגן לבדוק מקרוב גם את אחות הגדולה, פסגת הסלע (בשפת המקומיים – Rocky Peak) שהשקיפה עלינו מלמעלה, מרמזת על העניין שבה. נכון שהייתי שם פעם, אבל רק להצצה קצרה יחסית, וזה לא באמת נחשב.

ובכן, ה-`בקרוב` הזה הגיע מהר יותר ממה שצפינו. ביום א' שאחרי שבת גשומה מעט, כשראיתי שהשמיים בהירים למדי נסגר התיאום בהתראה קצרה – תוך שעה וחצי נפגשים בחניון שבבסיס העליה. בהחלטה של הרגע צרתפי את שישי, וכמוני החליט גל לצרף חבר ואת באדי שלו. ככה שהיינו חבורה של 5 שמטיילים שם.

הכניסה:

העליה, לפחות בחלקה הראשון, תלולה ודי מייגעת. מזל שיש שם פינות יפות לצלם ולשאוף אויר, שהיה קר מהרגיל וגרם לאפים לנזילות מתונות. אבל ברור שהצטלמנו, אפילו הרבה – עם הנוף, עם הסלעים, עם הכלבים ובכלל. זה מה שתפסתי אני, ומה שגל תפס אותי ואת יוסי שם:

הנוף למערב (יצא יפה, נכון גל?):

ולמזרח:

מגוון סלעים וטיילים מתרוצצים עליהם:

מערות מגורים אינדיאניות:

והכלבים משתובבים:

המשכנו בעליה הארוכה, ובשלב מסויים יכולנו גם לשחרר את הכלבים מהרצועה כי היינו די לבד בדרך. זה לא שהם תוקפנים, אבל למה לגרום לאנשים לחשוש (מה גם שזה החוק שם). היה כיף לצלם אותם מתענגים שם, מתרוצצים חופשי סביבנו:

 

הדרך התמשכה, ועננים די מאיימים החלו להתקבץ בשמים, הרוח הפכה קרירה אף יותר, ואנחנו הבנו את הרמז שאם לא מתחשק לנו מקלחת קרירה כדאי שנכוון חזרה. אז שוב לא הגענו לפסגה, אבל נהנינו מהשביל היפה, מהנוף ומהפנטסיה על רכיבה בו שעוררו בנו הרבה רוכבים שראינו לאורך הדרך. זו באמת עליה קשה שמצריכה כושר טוב ממה שיש לנו בשלב הזה. בפעם אחרת נמשיך משם הלאה, כי יש עוד הרבה בסביבה.

אבל גם בדרך חזרה עצרנו מדי פעם לעוד צילומים של הנוף הסלעי, העמקים שבמזרח ובמערב, את הסטוני פוינט מלמעלה, וכמובן – שוב את עצמנו 

סטוני פוינט מלמעלה

ועוד אחת מהאוטו בדרך חזרה, חוב לעצמי מהפעם הקודמת

חזרנו לאוטו ומשם הביתה, כשאני מופתע (ונבוך) לגלות שהגוף מסביר לי שגם הליכה של שעתיים וחצי בעליות קשות, נותנת בו סימני עייפות ניכרים..

שבוע מוצלח ומהנה לכולנו, חברים!