לא העליתי רשומה כבר די הרבה זמן. אפילו הסיכום השבועי השגרתי נדחה מחמת העומס. אמנם העליתי במהלך השבועיים את סיפור הנור האדום, וגם סיפור אישי מימי הילדות המוקדמת (שגנזתי מפירסום בגלל עניין משפחתי, אז סליחה שלא עניתי לתגובות) אבל זה ממש מעט במושגים של הפעילות שלי כאן. אז אנסה לרכז בקצרה את עיקרי הדברים והאירועים של הביקור הטעון הזה, שהסתיים הבוקר. אני מניח שכשארגע מעט אקדיש תשומת לב ספציפית לכמה מהחוויות והאירועים היותר משמעותיים. לא ברור לי איך בכלל אני מתחיל להקיף את החוויה הזו, שכללה הרבה התרגשות, הרבה שמחה, לא מעט עצב והמון דמעות. וגם הרבה תשישות, כי המאמץ היה גדול.
הבית
זה היה די צפוי, אבל החוויה המרכזית היתה הפרידה מהדירה היפה שלנו בחיפה, זו שבה התגוררנו 12 שנה, שבה גידלנו את הילדים, שאותה אהבנו כ"כ. קיבלנו אותה מוזנחת למדי לאחר שנתיים של שכירות, והיינו צריכים לסדר אותה, לייפות אותה מעט, להכין אותה למכירה ולרכז את כל מה שנשאר לנו בה. ארזנו מחדש את כל מה שאח"כ שלחנו לארה"ב, מתרגשים מהמפגש המחודש עם הספרים, אלבמי התמונות, כלי הבית ויתר החפצים האישיים שנשארו מאחור. חלק אחר נארז לשימושו של הבן הנשאר בארץ והיתר נתרם. לא קל להיפרד כך מהבית, והחוויה של ניתוק הקשר הזה מהארץ בדרך למכירת הדירה יש לה היבטים רגשיים רבים.
בכל הימים האלה עברנו לגור בדירה, ישנים על מזרונים קשים (ששברו לנו את הגב), מזיעים בחום הישראלי הדביק והמעיק ומקבלים מצעד ארוך של מתעניינים פוטנציאלים לרכישה. בינתיים זה נראה מבטיח.
המשפחה:
לאחר כשנתיים וחצי שלא ביקרתי בארץ, זו היתה התרגשות לא קטנה לראות את כולם. האבא שעבר ניתוח מתאושש יפה הילדים הקטנים של האח הצעיר שלי גדלים, והיה כיף להכיר אותם מחדש. כן, גם היו עניינים נעימים פחות, אבל אני מעדיף שלא לפרט אותם כאן. בטח לא עכשיו.
גם ביקרנו את חמותי. מעין ביקור פרידה. היא נראית דומה, הקול דומה, אבל הדיסק מחוק. היא לא מזהה אף אחד מאיתנו, כולל לא את אישתי, בִיתהּ הבכורה. עצובה המחלה הזו, שמוחקת בהדרגה את האדם ומשאירה אותו כאורגניזם מתפקד בלבד, צל של מה שהיה פעם.
חברים
לא הצלחתי להיפגש עם כל מי שרציתי. השתדלתי לרכז כמה מפגשים כבר בתחילת הביקור, אולי מתוך החשש שעומס העניינים ישבש את התוכניות ויחזיר אותנו די מאוכזבים לארה"ב. אז פגשנו חברים ותיקים אהובים, יצא לי לפגוש כמה חברים מפה, מהבלוגיה (לא מפתיע, אבל משמח להכיר את אותם המקסימים שהצליח לי לפגוש), הצטערתי על אלו מכם שלא יצא לי לפגוש הפעם, אפילו שלפחות עם חלק מהחברה זכיתי הפעם להיכרות טלפונית.
היה כיף גדול שהצליח לנו לחדש קשר עם זוג חברים שנותק לפני כמה שנים. זה לא היה בתוכניות, אבל הגורל כנראה מזמן צירופים שאי אפשר להתעלם להם. אז זה בהחלט היה מהפתעות הביקור היותר משמחות.
כן, גם ביקרתי בקבר של רובן. וכן, בכי מטלטל פרץ ממני לנוכח האבן, וגם עכשיו כשאני כותב את הדברים העיניים מצטעפות. כל הצער על החבר שאבד, על המשפחה הכואבת שהשאיר, ועל כך שלא הייתי שם בזמן הנכון לעודד, לחבק ולכאוב בזמן אמיתי – כל אלה פרצו לנוכח האבן החרוטה.
קריעה
השארתי את זה לסוף. הכאב הגדול ביותר בכל הביקור, זה שליווה אותנו כל הזמן בצחוקים, בארוחות המשותפות, בעומס ובטרדות, היה הפרידה מהבן. הוא מתכנן כאמור להתגייס, והפרידה ממנו לאורך כל הימים ובמיוחד בערב האחרון, היתה הקשה ביותר. לגייס בן זה תמיד קשה, אבל בנסיבות חיינו בארה"ב, להשאיר אותו מאחור זה קושי גדול במיוחד. תחושה של סוף עידן משפחתי של הביחד שידענו לאורך כל שנות חיי ילדינו. מין פרק מכונן בחיינו, שנסוך בהרבה עצב, דאגה, וכאב.
היה מעודד לקבל את כל הצעות התמיכה בו, מחברים, מכרים, חברים מפה ואפילו מכרים שמהם כלל לא ציפינו לאיזו תמיכה בנושא. אז מכאן, שוב – המון תודה! זה מעודד ומשמח, אם כי אין לי מושג כמה אם בכלל יזדקק.
היה מעודד פחות להבין שדווקא כמה מהקרובים יותר, שמהם דווקא כן ציפינו למעורבות ונכונות, הגישו לנו כתף קרה בעניין הזה. אבל אין לי כוונה לפרט, כי זו לא הבמה לדיון בעניין. מעציב ומאכזב, אבל כנראה שאלו החיים.
ועודבין לבין היה כיף לפגוש את עמיתי למקום העבודה הקודם, אלו שמהם התנתקתי באופן לא שגרתי של הפסקת עבודה. יש לי הרבה רגשות חיוביים לחברת אביב ניהול, וכמה טוב שהקשר החם יימשך, הן ברמה האישית ואף ברמת הקשרים העיסקיים הפוטנציאליים.
ויצא לי גם לפגוש מישהו, בהקשר שאני מנוע כרגע מלפרט, אבל אולי נוצר פוטנציאל לקשר עסקי מבטיח.
ובכלל, להסתובב ברחבי חיפה, כשכל גרם מדרגות, חירבה הרוסה, כיכר וצומת, טעונים בשלל מטעני זכרונות. אני מניח שאפרט על זה בנפרד.
ועכשיו (כשנכתבה הרשומה), בטיסה הארוכה לארה"ב, אחרי נסיון קריאה עקר, משחקים מטופשים במערכת האישית במטוס, קצת מוסיקה ושיחות כלליות עם שכנתי למושב, אני מתפנה להתחיל לכתוב את אירועי השבועיים העמוסים האלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)