בחופש הגדול שאחרי כיתה י` יצאנו לקורס מפקדי סירות (מפס"ים) בצופי ים. קורס הקיץ הארוך כלל חוץ מהרבה כיף ותרגולות בפיקוד על סירות, הכשרה עיונית מרוכזת שבסופה עברנו מבחנים של משרד התחבורה לרשיון משיט. החלק המעשי היה קל, כי לכולנו היה כבר נסיון עשיר למדי בפיקוד במים על סירות, בהתמודדות עם קשיים שהים מציב וקבלת פרופורציות על המגבלות שלנו למול ים סוער.
החלק העיוני של ההכשרה, כלל שיעורים מרוכזים בניווט חופים, במכונאות, בכללי תעבורה ימית וכיו"ב. זה בהחלט העניק לקורס נופך רציני, ונהנינו מהעניין מאוד. במיוחד מעניין קבלת הרשיון המיוחל שבסופו.
בהמשך לאותו קיץ, האימא שלי הפעילה קצת קשרים עם מכרים בכירים בצים, וסודרה לי הפלגה כנער סיפון לאנשהו. רק עד שהעניין יצא אל הפועל כבר הלך החופש הגדול ונגמר, ונותרו רק כמה ימים לממש את כל ההרפתקה. במזל נמצאה אוניה שתוכננה למסע קצר למדי – לרומניה וחזרה. לא פסגת השאיפות התיירותיות של כל צעיר, אבל בתור יציאה ראשונה לחו"ל זה היה מספיק כדי לגרום לי להתרגשות רצינית.
הכנתי את כל ההכנות, הדרכון, הניירת והעניינים האישיים המעטים ועליתי על האוניה. סודר לי לישון בחדר קטן עם אחד הימאים. בתור משימה ראשונה, ודי גועלית – יש לציין, נתנו לי דלי עם שומן חזיר נוזלי ומסריח, ומשימה מגעילה של שימון הכבלים שקושרים את המכולות. לימאי שאיתי זו עבודה שנחשבה לכזו שעבורה הוא קיבל איזה בונוס. אני הסתפקתי במעות הבודדות שהוגדרו לצעיר במעמד של. ביום שאחרי צוותתי לצוות צבעים שצבע את אחד הסיפונים בירוק. מרגש! כן, גם תפקיד עזר במטבח היה לי בשלב ההוא, והייתי אמון לסדר את חדר האוכל לארוחות.
אבל בין לבין, עליתי לחדר הפיקוד להתרשם מהמלאכה האמיתית של הניווט. שם קפצתי בשמחה על המפות, המכ"מ ושאר העניינים. הקצינים שגילו את הפוטנציאל הטמון בצעיר הנלהב, שחוץ מלחפור להם בשאלות גם חוסך להם את העבודה המייגעת של סימון המפות ורישום הנ"צ ביומן, והתראה על ספינות בנתיב התנגשות פוטנציטלי (ומעקב עירני וצמוד), שחררו אותי ממלאכות הצביעה והשימון לטובת משמרת על הגשר בחברתו של הקצין השני. כך גם זכיתי לקידום, כשהועברתי למגורים עם פרח קצונה בהכשרה, ושחרור ממטלת המטבח.
באחד משלושת הערבים בדרך הלוך, עמדתי מחוץ לסיפון ופתאום ראיתי זיקוק אדום, די רחוק מצד שמאל של האוניה. זיקוק כזה משמעו מצוקה – מישהו אולי על סירה, או איזה ניצול בים שיגר את הזיקוק מתוך כוונה שאנחנו נבחין ונגיב בהתאם. הקפצתי את הקצין החוצה בהתרגשות ושנינו לטשנו עיניים לחשיכה. כלום לא נראה. הוא קצת פקפק שמא הנער מדמיין, אבל עמד איתי. להפצרותיי "לעשות משהו" נענה בסבלנות שאם נראה עוד אחד נעצור ונחפש מה ומאיפה. לא יכולתי ממש להתווכח, אז המשכנו להביט, כשלאכזבתי לא מגיע עוד זיקוק שכזה.
שנים ייסר אותי העניין. הייתי מדמיין את האומלל בסירה מהמר על הזיקוק האחרון שלו איתנו ונכזב. כועס על עצמי למה לא התעקשתי יותר (למרות שכנראה לא באמת יכולתי). לימים נזכרתי בסיפור כשקראתי את "חיי פאי", שגם שם הניצול בסירה מהמר על הרקטה ולא מבחינים בו.
על הביקור המוזר ההוא ברומניה אולי אספר פעם, כי יש עוד כמה דברים יפים לספר. רק הזיכרון הזה הספציפי העיב במשהו על החוויה כולה. לימים, הרבה שנים אח"כ, קראתי בעיתון שלמרבה האירוניה, האוניה ששמה היה שקמה, טבעה איפשהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)