ואדי סליב

ואדי סליב מתקשר לסיפור הציוני בחיבור טעון, כשפרצו מהומות מחאה לנוכח היחס המשפיל והפוגעני כלפי התפוצה המזרחית, בשנת 1959.

אבל לי יש הקשר אחר לעניין. הסבא שלי שעליו סיפרתי רק לא מזמן לרגל 100 שנה להולדתו, שיכן בואדי את משפחתו הקטנה כשרק עלו לארץ, כשהוא מקים בחזית החירבה העלובה את חנותו בה תפר מכנסיים וחליפות לתושבי השכונה.

ואני הייתי נהנה לבקר אצלו, להתבונן בו כשהוא מודד, גוזר, תופר ומגהץ את מיטב המחלפות לגנדרני הרובע.

בביקור הנוכחי בארץ הזדמנתי לא פעם לשכונה, שבינתיים שינתה פניה ועתה מאכלסת בניינים הדורים של משרדי הממשלה לצד מבנים הרוסים שעוד נותרו בה מימים עברו. אז באחת הפעמים, עצרתי להציץ במה שנותר מהמבנה ההוא. אפילו הבלוקים ששימשו לאטימתו לא החזיקו מעמד, והמבנה המט לנפול פרוץ, מזוהם ועלוב. אז צילמתי בחוץ:

הצילום האחרון מהרשת של אריאל בוקובזה, כשעוד נראה היה חלון הראווה

וגם בפנים צילמתי. את חלל החנות המרכזי, שבו היה שולחן עץ גדול עליו היה מסמן בגיר על הבדים ואח"כ גוזר, שם היו גלילי האריג עומדים כחיילים למישוש ובחינה לפני שהלקוח היה בוחר את המועדף עליו. שם היתה גם פינת מדידה, בה היו הגברברים מודדים בצינעה את המכנסיים ודורשים להדק שם, לצמצם פה, להצר כאן ולהרחיב מעת למטה. מפתיע איך כל התכולה הזו, כולל הסבא החרוץ, נכנסה למקום הצר הזה:

 

שלוש מדרגות (נורא גבוהות) הוליכו לפינה קטנה שם מוקמה מכונת התפירה. איך הוא נדחק לשם, קשה להבין היום:

 

מאחור היה מטבחון קטנטן ששירת אותו להכנת לקפה לאורף היום, ופינת גיהוץ צפופה (ושוב, קטנה בהרבה ממה שזכרתי. מפתיע איך מבנים מתכווצים עם השנים):

ובאחורי המבנה, החדר היחיד הגדול, הטחוב והאפלולי שבו גרו בני המשפחה, שתמיד

הכיל אוסף עמוס של ג`אנק בלתי ברור:

הביקור העגמומי הזה לא היה עצוב ממש, שהרי לא ציפיתי שאחרי כ-30 שנה שהמקום היה נטוש, הוא יישאר תקין. ובכ"ז, כמו הרבה חוויות בביקור הזה, קיבלתי גם שם צביטונת קטנה בלב.