הכרה והוקרה

ברשומה שהעלה ידידי שרוני 18 לא מזמן, הוא כתב על האנשים שלא יודעים לומר תודה. וזה הזכיר לי כמה הנושא חשוב בכלל, ובתחום המקצועי שלי בפרט.

ובכן, אחד מערכי היסוד של השיטה אותו אני מטמיע בעבודות הייעוץ, הוא הכבוד לעובד. הדבר בא לידי ביטוי בהרבה מובנים שרובם אינם קשורים ישירות לתגמול. כי תשלום המשכורת מגיע פעם בחודש (או פעם בשבוע, בארה"ב), אבל עם ההרגשה הטובה הוא יכול ללכת הביתה כל יום. ועובד מרוצה הוא פורה יותר, נאמן יותר, לומד ומתקדם יותר ותורם לאירגון הרבה יותר מההגדרה היבשה של תחום תפקידו.

ובמפתיע, הרעיונות היישומיים מתקבלים אצל המעבידים בהבנה, בעניין ובשיתוף פעולה. רק מפתיע שלא אימצו לפחות חלק מהם עוד קודם. נראה שצריך תנופת שינוי כדי ליצור שינוי רחב, אבל זה לא העניין ברשומה הזו. פה אני רוצה לספר על דוגמאות ליישום, ומה בכוחן לחולל לעובד.

המסגרת שלתוכה אנחנו יוצקים את התכנים הללו נקראת S5 – זו תוכנית סדורה להפיכת סביבת העבודה לנקייה, מאורגנת ומסודרת יותר לאורך זמן. וכדי שהתוכנית תתקבע כחלק מהאירגון לאורך זמן יש לרתום את העובדים לשיתוף פעולה. ומסתבר שגם אם זה לטובתם, שיתוף הפעולה לא מובן מאליו ללא רוח חיובית והוואי של הנאה בעיסוק היומיומי הזה של שיפור וטיפוח הסביבה.

אז אחד מהמרכיבים של היישום הוא לגבש תוכנית בפציפית (ששונה בכל אירגון) של הכרה והוקרה של העובדים. העקרונות פשוטים – לשבח ולהלל את העובדים שתורמים לארגון מעבר למה שנדרש לפי הספר והגדרות התפקיד. ומכאן, יש מגוון אפשרויות שונות האמורות להתאים לתרבות שבה הארגון פועל.

באחד הפרוייקטים של יישום השיטה בארץ, אירגנה ההנהלה אירוע לציון הרבעון הראשון ליישום השיטה. רחבת אריזות שפונתה ממרכז המפעל אורגנה עם מקרן, מערכת הגברה ומסך גדול. כל העובדים בכל הדרגים רוכזו ומצגת הוקרנה. המצגת הכילה את עיקרי העקרונות (שוב, כי צריך כל הזמן לחזור על הדברים), ואז עברו לשלב המהנה:

• כל מחלקה הציגה את ההישגים המשמעותיים שהושגו וכל העובדים זכו לתשואות עידוד.
• אח"כ בא השלב היותר חשוב אפילו – רשימת שיפורים ארוכה הוצגה, שקופית לכל הישג ולכל עובד שתרם ויזם אותה. עובד שאירגן את החוטים לשימוש באופן ברור ופשוט, עובד שסימן את כלי העבודה, אחד שאירגן את השימוש בדבק ומנע בזבוז וכיו"ב הישגים ועובדים. כל עובד שצויין, נקרא אחרי מחיאות הכפיים לבמה והוענקה לו תעודה וחפיסת שוקולד קטנה שעטיפתה מודפסת בכיתוב ספציפי של החברה ועוד קצת.

לאחר שתם טקס הענקת התשורות הצנועות הללו, ניגשתי לאחד העובדים שצויינו, והצצתי לו בחפיסת השוקולד המודפסת. הוא נראה קורן מסיפוק, ואמר לי: "אני עובד כאן כבר 7 שנים, וזו הפעם הראשונה שאני בכלל זוכה ליחס אישי". התרגשתי איתו, וקיבלתי חיזוק נהדר לחשיבות של העניין.

במפעל בארה"ב בו יישמנו את התהליך (זה למעשה נדבך בבסיס כל תכנית למצויינות תפעולית), לקראת ציון רבעון ליישום, החליטו המנהלים על הכרה והוקרה בסגנון אמריקאי יותר, שמדגיש את התחרות.

ביום המיועד, צויינו ההישגים של כל המחלקות וצויינה המחלקה הזוכה שעובדיה זכו בשי צנוע של ארחה באחת מרשתות ההמבורגרים. על ההישגים האישיים צויין עובד בולט בתרומתו בכל מחלקה שזכה לשי צנוע דומה (זיכוי לכרטיס לסרט קולנוע), ושהמצטיין הנבחר מבין כולם זכה בפרס נחשק – מקום חניה מועדף וקבוע עבורו (בסמוך לזה של מנהל הייצור) ושלט שמודיע שזה מקום החנייה לכוכב ה-S5 הרבעוני עם שמו האישי שהתחלף כעבור רבעון. למרות שהאווירה במפעל ההוא היתה תמיד מפרגנת, אין כמו שבחים פומביים לעודד ולהכניס אווירה חיובית בקרב כולם, ומוטיבציה להיות הזוכים באירוע הרבעוני הבא.

בקיצור - לומר תודה לא עולה כסף, ותורם המון לכולם. כמה חבל שלא לכולם זה מובן מאליו שצריך להיות נדיב עם תודה, ובכלל - אנושי יותר בכל מקום, וכמובן גם במקום העבודה.