התמונה מהרשת
מדי פעם עולות למרחב התפוזי שלנו פה רשומות נוגעות ללב על האנשים השקופים שבחיינו – מנקה השרותים במפעל, השומר בחניון, הגנן בבית המשותף, עובדת הסניטציה בקופת חולים, השומר המפשפש לנו בתיק בכניסה לאנשהו וכן הלאה.
אני תמיד מזדהה עמוקות עם הכותב ועם הצורך לנער את החברה מלהתייחס לחלק הלא חזק של חבריה באופן מביך ומביש שכזה. שגם הם בני אדם הראויים לכבוד אנושי, לחמלה, לסיפוק בעבודה וליחס אישי. כמו כל אחד אחר, ואולי אף יותר (וכמו שתיארתי רק לא מזמן ברשומה על הכרה והוקרה).
גם בעבודה, אני תמיד מתייחס יפה לכולם, מחמיא כשנכון, מעודד, אומר שלום, תודה וכל המילים הנכונות. אולי אפילו בתשומת לב יתירה כלפי אותם חלשים שזקוקים כמדומני להוקרה בחשיבות עבודתם, והכרה באיכותה (כשמגיע).
אבל לא מזמן איתגר אותי מישהו שמכיר אותי. "כמה חברים `כאלה` יש לך?" יש לך בכלל מישהו שאתה בקשר איתו שאינו משכיל? "מתי שוחחת שיחה משמעותית עם מישהו שלא קרוב למילייה שלך בהיבטים של השכלה, מעמד סוציואקונומי וכד`?"
ובאמת, שאלתו הטרידה אותי למדי. כי אולי גם אני די סנוב בסה"כ, שרוחץ בנקיון כפי, בנימוס שלי ובחביבות כלפי כל מי שהינם מועמדים טבעיים להיות שקופים? אני יודע שרווחתם באמת חשובה לי, ואני מפיק סיפוק מהחיוך שאני זוכה לו כשאני מתייחס אל אחד מהם באופן מכובד וראוי, אבל אולי גם אני קצת סנוב שכזה?
אז אני מקווה שאני לא כזה, אבל אני לא יכול להתכחש למציאות שאולי שופטת אותי באופן קצת יותר קר, ומייחסת לי את אותה התווית של הסנוב שאני רוצה להתנער ממנה. בקיצור – לא ברור, אבל אני אמשיך, אפילו לצורך אותה מראית העין, שמביאה לחיוכים של שביעות הרצון. כי גם זה משהו ראוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)