אחרי
שדנו ברמת ההתמכרות ובתוכנית הגמילה המתוכננת, ואחרי שנגמרו החגים
והתירוצים להתעכב, הגיע רגע האמת. הרגע בו אני סוגר את חלונות התפוז, מסתיר
את קיצורי הדרך מהמועדפים עמוק עמוק במקום לא נגיש, ויוצא לתקופה מעניינת
של חיים ללא הבלוג.
אחרי
כשנה וחצי כמעט, אני מוצא שההתמכרות כנראה קשה, ואין לי מושג אין יהיה. גם
משך ההיעדרות לא סגור, וכנראה יהיה משהו שבין שבועיים לארבעה, כתלות ברמת
הקריז אליה אגיע, והקווים המנחים להגבלה שלאחר מכן.
בתקופה
זו לא אעלה רשומות, לא אקרא בבלוגים שלכם (כל ה-131 שעליהם אני מנוי), לא
אגיב לתגובות שתשאירו לי ברשומות הקיימות, לא אכנס לפורומים ולגוגל-רידר
שהקמתי בעמל לא מבוטל.
גם
לא אציץ בסטטיסטיקה להתמוגג מהכניסות, שלא יודע אם נעים או לא להודות, אבל
בהחלט מעסיקות אותי ומהוות חלק לא זניח בכל תמונת ההתמכרות.
הבלוג
לא נסגר, הרשומות פתוחות לכולם, וגם להגיב אתם מוזמנים, אבל אל תיעלבו
מהאין-תגובה שלי, הצפוי כאמור. אם חשוב לכם או שאתם בטוחים שחשוב גם לי,
אני זמין בדואל, ודרך הבלוג אפשר לשלוח הודעות שאליהם אני מבטיח להתייחס.
אל תהססו במקרה המתאים.
בטוח
שאתגעגע לכולכם, בטוח שאמשיך לכתוב ולצבור חוויות, ובטוח שיהיה לי לא מעט
חומר להעלות אח"כ (לאט ובבקרה ובשליטה עצמית..). וגם אשקיע יותר בחיפוש
עבודה, במשפחה, בטיולים, בבישולים ובקריאה. והסופ"ש הקרוב ארוך מהרגיל,
לכבוד יום קולומבוס שבו הוא נחת באמריקה, שהעניק לי הזדמנות לנסוע רחוק
ולהתרחק קצת, וככה לחוות פחות את ייסורי הגמילה הצפויים.
אז
בכאב, ובנחישות, אני קופץ עכשיו לתקופת החושך הזו, ונראה איזה אור יעלה
בסוף. גם משה עלה להר סיני ל-40 יום וחיכו לו, אז בטוח שקטן עליכם לחכות לי
קצת מבלי לנטוש, ומוזמנים להכין משתאות ועגלים. שימרו על עצמכם ולהתראות
בהמשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)