הגיגים לחגים – יום כיפורים

מקריאת לא מעט רשומות כאן בבלוגיה בנוגע ליום המיוחד והטעון הזה, עולה שלכל אחר יש את דרכו הפרטית לציין ו"לחגוג" את יום הכיפורים.

לדתיים, התהליך פשוט למדי – יש פרוטוקול מורכב ופרטני של תפילות בבי"כ, צום, קוד לבוש, ובכלל – הריטואל מוגדר היטב ואין מה להיכנס לפרטים בעניינו. ובכל זאת, יש לי מין תחושה שהדגש הציבורי, גם בקרב הדתיים, הוא על הצום. זה הפך להיות מין גורם מרכזי שכולם מתמקדים בו, ואפילו מטרטרים מדינה שלימה עם שעון חורף מגוחך רק כדי להקל במעט (לכאורה) במצוות עינוי הגוף הזו.

כחילוני ואתאיסט, אבל מי שמנסה לשמר משהו מערכי החגים הבסיסיים, אני מחפש את המהות של אותו מועד ונותן לה פרשנות חילונית לאומית ואישית, ומאיר אותה מהזווית הלא אמונית המתאימה לי.

אז עבורי מהות היום הזה מתמקדת בעניין מרכזי ורחב אחד, והוא סוג של חשבון נפש. אבל בשונה מחשבון הנפש של ראש השנה, בה עשיתי מין סיכום לעצמי על מה עשיתי ואיך עשיתי בשנה החולפת, כאן חשבון הנפש שונה, ומתמקד בשני היבטים:

1. חשבון נפש ערכי –
   אני בוחן את מעשי והתנהגותי לאורך השנה, איפה עמדתי טוב יותר מול ערכי, איפה זייפתי. מה עשיתי בשביל לקדם את עצמי ומשפחתי, איך התנהגתי ולאן הדברים הובילו אותי.
   אני מתייחס להתנהלותי במישור המשפחתי – מה הקרבתי, איפה כיפפתי ערכים לצורכי נוחות, במה לא דבקתי בערכי באופן תקיף וחסר פשרות, על מה ויתרתי וכד`. במישור התעסוקתי – כמה התנהלתי נכון למול השאיפות, היכן יכולתי להתנהל טוב יותר, האם אני במסלול הנכון שהתוויתי לעצמי והאם צריך לעדכן את התוואי הזה. במישור החברתי – עם מי הייתי בקשר מספיק, במי תמכתי, מה התפתח ועל מה ויתרתי, ממה התאכזבתי.
   בכל אחד מאלה היו תובנות, או לפחות סוג של מחשבות והרהורים.
2. חשבון נפש פרטי/ציבורי -
   בארץ יום הכיפורים מאופיין בשקט. אין שידורי טלויזיה, אין כמעט תנועה בכבישים. אין מה לעשות ולכן אין גם תוכניות הקשורות בעשייה. וזו הזדמנות נהדרת לבחון את חיינו מוכווני העשיה. כמה אנחנו מקריבים בשקט ורוגע בחיי היומיום, כמה אנחנו מסוגלים להיות עם עצמינו ללא רשימת מתלות שתעברנה את השעות, כמה קשה להיות עם הבנזוג בלי פעילות ממוקדת מטרה.
   אז אני לא רץ לוידאומטים, לא מלקט 20 ספרים מפחד השיעמום (יש לי ממילא מספיק), אני משתדל לא להיות עסוק באכילה והכנה, אבל בהחלט לא להיות עסוק באי-אכילה, לא צופה בטלויזיה. משתדל יותר להיות בקרב המשפחה, בחוץ (כמו כולם, ליהנות מרכיבה על אופניים ולהנות מהשקט), ולא לנסוע לשום מקום.

פה בארה"ב ההתנהלות היתה מעט שונה. טלפונים בכ"ז היו, בעיקר של הצאצאים לארץ, גם שעות מחשב היו קצת. אבל השקט הישראלי המבורך לא היה, ולכן משהו נפגם בהנאה. מזל שיצאתי עם הבן לרכיבה מענגת שהחזירה חלק ממנהגי הארץ לפה.

ובנוסף, לצער כולנו, ב-36 שנה האחרונות נוסף היבט ליום הזה, המתייחס למלחמה שהייתה ולצלקות שהשאירה. אבל זה כמובן עניין אחר, שחפיפת המועדים יצרה ואינו חלק ממה שציינתי.