ושוב, כבכל שנה ב-7 למאי, רגע אחרי הבלוגולדת, חל יום הרשומה. הפעם זה קצת מורכב יותר, עם כל המועדים השונים של השבועיים האחרונים, ובכ"ז, אפילו שפרסמתי בקצב מוגבר...
לא זוכר מה המקורות של המועד הזה, אבל הרעיון חביב ונחמד – להתבונן בשנת היצירה האחרונה ולדלות ממנה רשומה יחידה שקרובה לליבנו במיוחד. כזו שאהבנו והיינו רוצים לזכות אותה בחשיפה נוספת, להתענג עליה שוב יחד ולזכות בה לתגובות חדשות של החברים (בעיקר החדשים שאולי לא הכירו).
לרוב, אני מעיין לאחור ביבול השנתי, מחפש בו רשומות אישיות. כי אלה לרוב המועדפות עלי לכבוד נוסף, והן לרוב קרובות לליבי במיוחד. בשנה הקודמת לא הצלחתי לבחור אחת יחידה, כי היו 9 רשומות ראויות. אז במקום, הסתפקתי בלהזכיר אותן עם קישורים. השנה, כמו שסיפרתי ברשומת הבלוגולדת, היו לי הרבה פחות מילים, והרבה יותר צילומים. אז רשימת המועמדות לכבוד פה קצרה יותר, ומסקרן שכולה תולדה של שרביטים. להלן המועמדות הסופיות:
שרביט מכונת הזמן (9 ליולי 2013) - חגיגות העשור לתפוז כללו שרביט, בו הוזמנו לכתוב לעצמנו מכתבים - אחד עשור לאחור, ואחד מהעתיד של עוד 10 שנים להווה הנוכחי. אז לקחתי את המשימה ברצינות וכתבתי לעצמי מכתבים כאלה. בהחלט אהבתי את התוצאה.
יש לי חלום (3 לספטמבר 2013) - בעקבות היום לציון נאומו ההיסטורי של מרטין לותר קינג, הוזמנו לכתוב גם אנחנו רשומה באותו הנושא. אז זה מה שעשיתי, ואהבתי מאוד את התוצאה.
שרביט האכפתיות (15 לנובמבר 2013) - אחד השרביטים שהסתובבו בתקופה ההיא היה בנושא הנ"ל, ויצא שהרמתי אותו ודילגתי על האחרים (כנראה שחבל). מה שיצא היה שונה קצת, וגם מהתוצאה הזו אני מאוד מרוצה.
And the Winner Is…
פורסם ב-15 בנובמבר 2013, 21:06 במדור אישי
18.11.2013
כידוע, בימים אלה מסתובבים בבלוגיה כמה שרביטים. לראשון כבר התגייסתי, ועכשיו זמנו של השרביט השני. הוא נולד אצל יעל, כתגובה לרשומה מקסימה של איילת מטיילת, על המחווה החביבה בתור בקופה של איזו חנות רשת, כלפי זרה שרצתה לקנות חיתולים. השרביט מזמין אותנו לספר סיפור של אכפתיות, שהפגנו כלפי מישהו, או שמישהו היה נחמד ואכפתי כלפינו, ואולי רק בסביבתנו. בקיצור - שרביט חיובי במיוחד.
אבל אני קצת במבוכה ממנו. אני מחזיק מעצמי כאדם איכפתי לסביבתו. מחייך לסביבה, מתייחס לכל האנשים בכבוד, מחמיא ומשתדל להלך בנועם בעולם. אפילו המקצוע שלי הוא מקצוע של אכפתיות, מתוך כוונה לעזור לחברות להצליח בעסקים, ולעובדים לחוש טוב יותר וסיפוק גדול יותר בעבודתם.
רק שקריאת הרשומות שרבים פה העלו בנושא, מאירה את העניין באור שונה. רבים מכם סיפרו סיפורים של תרומה משמעותית לסביבה, כזו שמערבת טרחה משמעותית, השקעת משאבים ותשומת לב גדולה במיוחד. פרוייקטים של התנדבות ועזרה לזולת, מחוות גדולות וכד'. ואילו לי אין כאלה 'מעשים גדולים' להתפאר בהם. נכון, סיפרתי פה כבר פעמיים על מעשים שנחשבים ליותר גדולים בנושא (שתי רשומות שאני מאוד אוהב, אז מוזמנים בשמחה לראשונה, ולשניה). אבל אם אודה על האמת, אלו מעשים קטנים של אכפתיות. תשומת לב, חיוך וטרחה לא באמת גדולה.
אני בטוח (או רוצה להאמין) שבחיי יש הרבה מחוות יומיומיות קטנטנות של אכפתיות, אבל אני מתקשה לזכור אותן. אני רוצה לחשוב שאני לא זוכר אותן כי אני לא מייחס להן חשיבות גדולה מספיק כדי לזכור. הרי חיוכים, מחוות קטנות של תשומת לב, כאלה שמתחילות לבצבץ לי עכשיו בזכרון ומביך אפילו לפרט אותן, לא נחשבות מספיק משמעותיות כדי לזכור, ובוודאי לא כדי לספר עליהן פה. עבורי, כך אני רוצה לחשוב, זה מובן מאליו, אז אין טעם לזכור. אולי מעתה אתחיל להיות מודע להן יותר, אבל כרגע הזכרון די ריק.
לעומת זאת, אני יכול די בוודאות לומר שאני לא חש מהסביבה גילויים משמעותיים של אכפתיות כלפי. נדמה לי שזה קשור לדמות שאני מקרין – חזק ויכול תמיד. אז די מובן מאליו לסביבה שאני לא זקוק למחוות קטנות כאלה. טוב לי שזה מצבי, אבל לפעמים מרגישים צורך להישען, להיתמך. רק שאני כנראה לא מיומן בלשדר את הצורך הזה, אז זה כמעט לא קורה.
אבל לפעמים זה בכ"ז קורה, ואז זה מרגש אותי במיוחד. לפעמים עד כדי סף דמעות. ומקרה כזה היה לי רק לא מזמן, ואפילו ציינתי אותו כאן באחת הרשומות, אבל מגיע לו במה נוספת, כי הוא עדיין מהדהד בליבי חזק.
המקרה היה בטיסת הלילה לניו יורק, בדרך לארץ. יצא שקיבלתי מקום ישיבה מובחר, היציאת החרום. זה אומר שהיה לי המון מקום לרגליים. אבל היתה עם זה בעיה – המושב לא ניתן להטיה לאחור. ומה לעשות, בישיבה זקופה אני לא מצליח לישון. בהתחלה נלחמתי בכיסא כי חשבתי שיש לו תקלה, אבל זה ככה איתו. ניסיתי להישען על החלון, אבל לא מצאתי תנוחה נוחה.
האישה הצעירה שלידי ראתה שאני מתפתל באי נוחות, והציעה שנתחלף. המושב שלה הוטה מעט יותר, ונראה היה שהיא מצליחה לישון. רק לא היה לי נעים לקלקל לה, אז סירבתי בנימוס והמשכתי להתפתל בנסיון למצוא תנוחה שבה אוכל להרדם. בשלב מסויים ניסיתי להחליק מהמושב על הרצפה שלפני (כאמור היה מרווח נאה), אבל זה לא היה נוח ולא בדיוק הצליח לי להשתחל שם. עשיתי את זה די בשקט, אבל היא התעוררה (או פקחה עיניים) וראתה את המראה המגוחך. אז היא נעמדה, ופקדה עלי – "קום ושב פה" והצביעה על המושב שלה. היתי כבר תשוש מספיק אז לא סירבתי. כמובן שהודיתי לה כמה פעמים. ניסיתי לישון, ואולי הצלחתי לתפוס כמה תנומות. אבל בין לבין גם ראיתי שהיא לא ישנה טוב והיה לי כ"כ לא נעים שהצעתי לה לשוב ולהתחלף, אבל היא סירבה, ונפנפה אותי ב-"עזוב, אין בעיה".
המחווה הזו שלה ממש נגעה לליבי. כאמור, אני לא רגיל להיות במצב של נזקק, אז לא רגיל שרואים אותי, ובטח לא שעושים עבורי מעשים כאלה. מקסימה האחות ההיא מניו יורק, שנגעה לליבי במחווה הזו של אכפתיות.
מאחל לכולנו להיות תמיד בצד הנותן של מחוות כאלה, אבל אם תזדקקו – שיהיו לידכם האנשים הטובים כמו אותה אחות, שיראות אתכם ויושיטו יד.
וממש במקרה מצאתי את זה עכשיו בפייסבוק, כמה דקות אחרי פרסום הרשומה, שאני מרגיש שקולע היטב לכוונתי פה:
מקווה שנהניתם מהרשומה הממוחזרת. אני נהניתי מתהליך ההיזכרות, ומלתת לרשומה הזו את הבמה המחודשת.
ולשם שמירת הרצף (וכדי לגרות אתכם עוד), להלן קישורים לרשומות הנבחרות משנים קודמות:
רשומה נבחרת ליום הרשומה 2010 – יהודי ללא מנוחה
רשומה נבחרת ליום הרשומה 2011 – והילד הזה...
רשומה נבחרת ליום הרשומה 2012 – אוראנג-אוטן
רשומה נבחרת ליום הרשומה 2013 – לקט רשומות
רשומה נבחרת ליום הרשומה 2011 – והילד הזה...
רשומה נבחרת ליום הרשומה 2012 – אוראנג-אוטן
רשומה נבחרת ליום הרשומה 2013 – לקט רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)