אבא'לה,
אם אתה זוכר, כשחגגנו לאבא שלך 70 על המרפסת בדירה הקטנטנה שברחוב כנרת, בפורום משפחתי מאוד מאוד מצומצם (כי זה כל מה שהיה לנו), נתת לאביך מתנה נאה ומצויירת, של תחנות חייו לאורך השנים, כשהתחנה האחרונה והבולטת היתה הקונטסה שלו, שאיתה טייל וטיילנו גם אנחנו לפעמים. מקווה שיש לך עדיין את הציור הנהדר הזה. כמה טבעי היה לך לתת כזה שי מצוייר ומרגש.
אני לא יודע לצייר. אני הפכתי להיות איש של מילים. אז הגיוני שאגייס כאן מילים לכתוב לך את המכתב הזה (אם אצליח להתמודד עם גלי הנוסטלגיה המרגשים). משום מה זה קצת קשה לי, כי איך מכניסים לטקסט קצר יחסית סיפור חיים? ואפילו את חלקו של הסיפור שלי בחייך קשה לי לדחוס בלי לשפוך אלפי מילים.
טוב, לא אתחיל מהימים שלפני שנולדתי. את זה יזכירו אחרים, וגם תמונות יש כאן לא מעט. מהתקופה הזו יש לי זכרונות של סיפורים – על צ'יבי הכלבה הקטנה, על הארנביה והאילה בגן חובה, על בי"ס גאולה, על הפעילות בסליקים בתקופה של טרום המדינה, על הנוער העובד, על אימוני השחיה, על השפם שגידלת, על הצבא, על הופעות הבידור שבהן הופעת עד שגם אני הופעתי בסביבה. אבל כל אלה הם סיפורים שלך, שידועים לי רק משמיעה. לי יש כבר זכרונות ברורים מאוד מההמשך, ועליהם אספר כאן בקצרצרה:
אתחיל בזכרון המשמעותי הראשון, זה שבזכותו יש לי כנראה זיכרון טוב למדי. זה היה אז במרכז הכרמל, כשיובל תינוק בעגלה. שם הסברת לי שהמוח זוכר הכל, רק שקשה לשלוף את זה (בהסבר שמתאים לילד בן שלוש וקצת). אז תמהתי והצבעתי על אבן חצץ זעירה ולבנה באספלט ושאלתי אם אזכור גם אותה. ומאז בזכות ההכוונה הזו שלך, אני זוכר הרבה. לא הכל, אבל כמעט. ואם כבר מזכירים את אותו יום, בהמשך גם ניצחנו בתחרות של "מי יגיע ראשון" לבית ההורים שלך, כשהשחלת אותי דרך חלון החלב וככה התגנבנו הביתה להפתיע את כולם מהמרפסת.
זוכר לך את קוביות הפלסטיק שהיית מביא מהעבודה, מסביר לנו שזה פלסטיק עם זיכרון. וכשבישלנו אותן בפינג'ן קטן, היה מתעורר להם הזיכרון, והם היו נזכרים שהן בעצם צב, דינוזאור, נמר, ג'ירף, ומשנים צורתם בהתאם. כמה התלהבנו מהקוביות הללו, שלא איפשרו לנחש למה הן תהפוכנה.
זוכר את המכאנו הגדול (סדרה 4) שהיה ארוז בקופסה גדולה בבוידעם של ההורים שלך, וחיכה שאהיה גדול מספיק כדי לזכות בכבוד לשחק בו. לימדת אותי על צירים, על אומים כפולים, על ברגים פלטות ופרופילים. ואני בניתי בכיף גשרים ומנופים, תחנות רוח ומכוניות. כבר אז אפשר היה לגלות את הניצנים שינבטו אצלי לכיוון של הנדסת מכונות.
זוכר שכשברחוב הירוק התחילה עונת עגלות הלאגרים, היית מעורב אישית בעניין. הבאת לאגרים משובחים מרפאל, ובנית ליובל עגלה רחבה ומשולשת, ולי עגלה ארוכה עם 4 גלגלים והיגוי ברגליים. כמו כן, הבאת צירים בשני חלקים, שבתכנון שלך הפכו לקורקינטים מתפרקים, אותם צבענו בצבעי שמן ועיטורים, ואיתם חרשנו (ברעש רב) את רחוב הירוק והסביבה, שוחקים נעליים בקצב, כי שימשו כמעצורים.
זוכר איך לימדת אותי לתפעל את המצלמה הקטנה שלך. לימדת אותי להשתמש במד האור, לכוון עפי הקריאה את הצמצם והמהירות, ולהתחשב בהם לקביעת עומק שדה ולמנוע טשטוש בעקבות התזוזות. אח"כ יישמתי אותו על המצלמה שקניתם לי לבר מצווה. ומאז הידע הזה נותר איתי, חיכה כ-30 שנה עד לאחרונה, כשקניתי שוב מצלמה רצינית. היסודות הללו בצילום מלווים אותי ותורמים לתוצאות שעליהם אני לא פעם די גאה.
כשעברנו לאהבת ציון, השתמשנו בשארית מארון המטבח הישן לבנות שובך יונים. את היונים ליקטנו על גגות בתי השכונה, ובעלית הגג אצל ברוך, וככה טיפחנו כמה חודשים את האוכלוסיה הקטנה שלנו. פעם נפלתי שם, וקוץ גדול נתקע לי במרפק, ורצת איתי לבי"ח, שיוציאו אותו (וזה לא היתה הפעם הראשונה שרצנו לשם). ואם מזכירים קוצים, אז בזכות כאפה לא אחראית על איזה קקטוס שכונתי, הפסדנו שנינו את גמר הגביע ב-77 כשמכבי ת"א זכתה, כי היינו שוב בבי"ח, להוצאת הקוצים.
ועוד דבר שמתבקש להזכיר זה את פרוייקט ההפקה השנתי, כשבכל שנה בספטמבר היינו מסתערים על ערימת שנות-טובות שציירת, לקפל והדביק בולים. זו היתה דרך נהדרת להנציח את התפתחות המשפחה בציורים מקסימים, כל שנה עם נדבך נוסף ברוח אותם הימים. מקווה שעוד נשארו לך כמה מהם להדגמה.
זוכר היטב איך היו שנים שבהן ניצלת את חופשת הקיץ, ועבדת כמורה לפיסול בקיטנה האומנותית. ואנחנו, יובל ואני, הצטרפנו בכיף, על תקן של אחמ"ים. איזו קיטנה נהדרת זו היתה! טכמה יצירות נהדרות שארו לנו ממנה, והחזיקו שנים. רק על הקיטנה הזו יכולתי לכתוב פה אלפי מילים.
ואם מזכירים פיסול, איך אפשר שלא להזכיר את ימי ראשון בערב, בבית רוטשילד. והיו שנים שגם בבית הגפן ובבית שאן (מסתדר טוב עם הבתים). לא פעם הגענו לבקר שם, ובשעה 7:30 היינו יוצאים איתך להפסקת קפה ונהנים משוקו ועוגה טעימים. ובכיתה י"ב תפסתי יוזמה בעצמי, ובמהלך זריר הצטרפתי גם אני לחוג, משלים בכמה חודשים סילבוס של שנה. טוב, היה לי ידע מקדים מהבית..
דילגנו כמה שנים (למעשה, עשור שלם), ולקראת סיום התואר השני חיפשתי עבודה. אז הגעתי לראיון ולא ידעתי שהמשדר שלך הוא שם, באותה החברה ממש, בקומה למטה. הרי אתה עבדת בקולסו, ואני התראיינתי לקיוליק-אנד-סופה. איך יכולתי לנחש שזו אותה החברה? שלוש שנים עבדנו שם יחד. וחוץ מעבודה, נהנינו גם לאכול יחד כל יום צהריים. לא מובן מאליו לאבא ובן בעיר הגדולה.
בשנת 2001 בילינו כמה ימים יחד, כשנסענו לבקר את המשפחה שלנו בפארג (ולך תסביר את הקשר). בילינו בצמוד לקארל ומשפחתו, ובעיקר אחד עם השני. עיר נהדרת, ונפלא היה לחוות אותה איתך. הלכנו הרבה ברגל (והלכת ממש יפה אז), ראינו רחובות נהדרים וארמונות מרשימים, וגם שתינו לא מעט בירה, כמצוות המקום. כיף!
לפני כ-6 שנים עברתי לגור בקליפורניה. באופן טבעי, לא ממש יוצא לבלות יחד כמו פעם. טוב שאפשר היום לשוחח טלפונית בקלות. חוצמזה, אני גם מתענג על כך שאתה שותף לחוויות שלי שם דרך הבלוג. זו מין תקשורת מעניינת שפיתחנו, שמשמחת אותי מאוד. ובנוסף, היה נפלא כשבאתם לבקר אותנו שם ביומולדת 50 שלי, לפני שנה וחצי. טיילנו, צילמנו, בילינו, והיה נהדר. לא מפתיע שנשאר מהחוויה טעם של עוד.
טוב, דילגתי כאן על הרבה – על המטוסים מניר, על תיקוני האלקטרוניקה במרפסת כשאני מתבונן, על שני הביקורים ברפא"ל, על הבילויים עם הילדים שלי כשכבר היו איתנו, ועוד המון זכרונות משותפים. אבל אי אפשר את הכל, ובזכותך, כאמור, אני זוכר כמעט הכל.
אבא, זכית בקומבינציה נדירה של כישורים נהדרים – לא מכיר אף אחד בעולם שמנגן על עיפרון (מקווה ששוב תדגים), מצייר להפליא, מפסל, עושה מסאז'ים, משחק ברידג', עושה קסמים ולהטוטים, זוכר מאות בדיחות, וגם מהנדס רכיבים. פעם ציינתי לעצמי בפליאה, איך יצא שכל הקישורים הללו התרכזו ככה בך. וחשבתי שלעולם לא אהיה כמוך.
אז שמור על עצמך, אבא שלנו, ותמשיך להיות פעיל ולהנות מכל הדברים היפים שאתה יודע. ואני מקווה שלמרות המרחק הנוכחי, עוד נזכה לצבור יחד עוד הרבה חוויות וזכרונות יפים, והרבה חיבוקים נוספים.
אוהב מאוד, עופר.
נכתב וצורף לאלבום ברכות ותמונות שהוכן לכבוד האירוע של החגיגה שהיתה היום -7/6, עם רבים מבני משפחתנו הקטנה. האלבום שובץ בשלל תמונות מתקופות שונות:
ינקות
ילדות
בחרות ובצבא
אני הגעתי
וכבר עם אחי
ובהמשך השנים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)