אוסף חוויות

כבר גיליתי פה בעבר שההשכלה הספרותית שלי מוגבלת במיוחד. בתיכון סלדתי מהשיעורים שבמקרה הטוב היוו ספויילרים לספרים שתכננתי לקרוא ממילא, ובמקרה הפחות טוב פשוט היו משעממים. אפילו בגרות בספרות אין לי (לא היה חובה במחזור שלי). חיבתי לקריאה הובילה אותי להשלים פערים בתחום הפרוזה. אבל בתחום השירה יש לי חור גדול. קשה לי עם שירים, וכמעט שלא קרה שצרכתי מהחומר התרבותי המשובח הזה ביוזמתי שלי.

איכשהו, השירה הרגישה לי יותר מדי סתומה, לא ברורה, מרומזת באופן מעצבן לא פעם, שבמקום לומר מה שרוצים, מסבכים את הטקסט עם כפל משמעות ורמזים עמומים. לא אומרים הכל בבהירות, אלא נוגעים-לא נוגעים, מרפרפים ונשארים לא פעם בלתי מובנים. לא מהחומרים שנוחים לי לקריאה.

אבל הגישה המסוייגת הזו שלי קיבלה תפנית חיובית לפני כמה שנים. בחסות הבלוגיה כאן הכרתי כמה חברים טובים, שלא פעם גם מזכים אותנו ביצירות שירה. אם בעבר הייתי מדלג על חומרים כאלה בחוסר עניין, הרי שהקירבה האישית לאותם חברים איתגרה אותי. אז חיפשתי דרכים להתקרב לאותם טקסטים. גיליתי שהשירים מהווים עבורי מעין כחטיפים אינטלקטואליים רגשיים, מעוררי מחשבה (אם מצליח להם). לפעמים הדרך היא בלנסות להיכנס לראשו של הכותב, להבין למה התכוון. לפעמים, במקרים הסתומים יותר, זה אומר לתפוס קצה ולקחת אותו אלי, לעולמי שלי. במקרים היותר סתומים, זה לתת לדמיון שלי לקחת אחריות, ולהסתכן במבוכה ציבורית (כי אני מגיב פומבית) בחוסר הבנה של הרעיון המרכזי. טוב שזה לא קרה עד היום, אבל תמיד יש חשש, כי הקרקע האומנותית הזו לא יציבה לגמרי מבחינתי.

באותו אופן קראתי את שיריה של מרים, חברתנו (מנורה, בכינוי שאימצה לעצמה בתפוז, ובבלוג - המחרשה). דווקא עם שיריה לא היה לי קשה. הם דיברו אלי בקלות, מובנים לי תמיד באופן הישיר בו הם כתובים. וזו היתה גם רוח התגובות שלי, שהיו מפרגנות ומשדרות הנאה, כפי שאכן היתה לי.

בביקור הקודם באוקטובר, במפגש בבית הקפה, קיבלתי ממרים מתנה מרגשת – עותק של ספר השירים אותו הוציאה. מאוד שמחתי איתו, והמחווה הנדיבה ריגשה אותי מאוד. שמתי את ספרה ליד מיטתי, ומדי פעם התקדמתי לאט בקריאה. רק שלמהנדס שכמותי, החוויה של ספר שירים שונה אף יותר ממה שציפיתי. כי לקרוא פעם בכמה ימים שיר בבלוג זה עניין אחד, אבל ספר שירים זה משהו אחר קצת. לא מתחילים בעמוד הראשון ומתקדמים עמוד אחרי עמוד עד הסוף. פה חוזרים לאחור, לעיתים מעלעלים קדימה ברפרוף, נתפסים על שיר אחד, וביום אחר על אחר. אבל מכיוון שאת השירים אני מאוד אוהב, זה היה מהנה, רק שעד עכשיו לא כתבתי על זה, כי החוויה לא מוצתה (ונראה לי שבספר כזה אין חוויה שממוצה, כמו בפרוזה). אז הגיע הזמן לכתוב על הספר מילים חמות, כמו שמגיע לו.

על השירים עצמם – בספר תערובת נושאים שנגעו בחייה של מרים ומצאו את דרכם לשיריה. חלקם אופטימיים וחמימים, חלקם כאובים. רבים מאוד אישיים, על חששות, פחדים ותהליכי התבגרות והתפתחות אישית, חלקם ציבוריים, מתוך החומרים הבעייתיים של המציאות הישראלית המוכרת. אבל מעבר, כחוט כללי, ניכר שמרים עברה תהליך התפתחותי אישי ניכר, שהוליד את הספר ואת הצורך לכתוב. וזה נפלא כשלכצמו.

ובנוסף, כגבר אני תמיד סקרן להבין את נפשכן, הנשים. מה מוביל אתכן, על מה אתן חושבות, מהן שאיפותכן הכמוסות, מהן הכמיהות המוצנעות. ובספר קיבלתי הצצה לעולמה הפרטי של מרים, אבל הצצה מאירה ומעשירה קצת יותר את סקרנותי בעניין הזה.

ברור שזו לא ביקורת, ולא סקירה רגילה. הרי קריאתי משוחדת מראש, ומכוונת מראש לפרגן. אבל זה קל במיוחד הפעם, כי באמת נהניתי. שירים שגרמו לי לחייך, לחמול, לרצות לחבק, לחשוב, לחשוק. כמה טוב שכך.

אז תודה גדולה, מרים, על ההנאה הזו של הקריאה, ובכלל על המחווה הגדולה שבמתנה הזו שלך. היא ממשיכה לשכון ליד מיטתי, מעודדת אותי לשלוח את היד לכיוון לקריאה קצרצרה ושונה, בתור פסק זמן מספרים אחרים.

רוצה לגעת / מרים בר – מומלץ!
בי, מרים בהחלט הצליחה לגעת. 

ושוב תזכורת - מצפה ומתרגש לקראת המפגשים שלנו, ביום רביעי הקרוב, ובשבת שאחריו. פרטים, למי שפספס בגלל התקלות - כאן
להתראות!!!