פסל דמותו, כפי שפיסל אותו אבי
בסתיו של שנת 1981, לפני כ-30 שנה, נפטר הסבא שלי. מהלך מהיר במיוחד של סרטן הערמונית קטל אותו תוך שלושה שבועות בערך, משאיר לי הזדמנות קצרה בלבד להיפרד ממנו בחופשת שבת נדירה מקורס טיס. הגעתי עם האבא שלי לבי"ח רמב"ם, לחדר עגמומי שם שכב הסבא המסכן בשעותיו האחרונות. ניסיתי להחליף איתו כמה מילים של אהבה, אבל הוא לא היה מסוגל כבר לדבר, ובעיניו היה את המבט העכור והמוכר של מי ששעותיו ספורות. כבר היה לו את המראה הזה של מי שהחיים נוטשים אותו, דומה למה שראיתי עליו כמה שעות אח"כ בחדר הקטן המכוער שבו מזהים את המת בדרכו לקבורה, שם החזקתי את ידו של אבי כשנכנסנו יחד. כאילו ציפה רק לפרידה שלנו ושחרר את אחיזתו בפתיל החיים.
הסבתא, שהיתה החולה יותר מבין השניים היתה אומללה לגמרי. גלים של חרטה עלו בה, על שנים של מתח שהיה ביניהם. בהחלט זכורים לי הרגעים היחידים שבהם נעלם ממנו החיוך התמים הקבוע, כשהיה חורק בשיניו בצ`כית בכעס בשפה ההיא החורקת ממילא.
לקראת השלושים, כמקובל, התעקשה הסבתא לרכוש להם חלקת קבר משותפת. לחוש את הקירבה שכנראה היתה חסרה לה, ועליה כ"כ הצטערה. היא גם התעקשה שיתווספו לכיתוב הסטנדרטי המילים "היה איש טוב". ואני לא חשתי בנוח מהעניין הזה. כבחור צעיר הייתי שבוי בתפיסה הקלישאית בהקשר הזה של "בחור טוב" או "איש טוב".
אבל זה באמת מה שהוא היה, וכך אני זוכר אותו. חייו לא היו קלים. הוא חווה את אירופה בימיה הקשים, בשתי מלחמות העולם. בשניה הוא כבר היה אב ובעל, ונאלץ להרחיק ממשפחתו לכ-4 שנים במסגרת הבריגדות היהודיות. ובהמשך התפרנס בעבודות כאלה ואחרות, כפועל במכבסה, כחצרן באגד, כעובד מאפיה וכיו"ב עבודות שלא היו מהסוג המכניס או המכובד ביותר. אבל תמיד היה על פניו חיוך של השלמה ושביעות רצון מגורלו. תמיד הסתובב עם כמה סוכריות בכיסים, למקרה שייתקל באיזה ילד להמתיק לו את הרגע.
כסבא היה תמיד סבלן, מקשיב, ושמח בנו מאוד. תמיד מחייך ותמיד מרוצה. וכך אני זוכר אותו מאז. לאחרונה, בעקבות כמה דברים שעליהם בטח עוד אכתוב, יצא לי לחשוב על העניין כולו. נראה לי שאולי באופן לא כ"כ מודע, יצא שאימצתי את המוטו שלו לעצמי, כפי שניסחתי בשרביט הפרגון. שאולי ממנו שאבתי את הרצון הזה להשאיר איזה שובל חיובי בעולם. עשיתי לעצמי איזה חשבון קטן, ואני מניח שעוד אספר על כך ברשומות בהמשך, אבל אולי המקור לעניין הוא ממנו, ועל זה רציתי לכתוב עכשיו.
אז לזכרו, 30 שנה לאחר מותו, אני מקדיש לו את המילים האלה. באהבה, בגעגועים ובהערכה גדולה על מי שהיה, ומה שהשאיר לי כמורשת. ואם פספסתי פה ושם עם העובדות, בטח יבוא האבא שלי ויתקן.
יהי זכרו של הסבא היקר שלי ברוך!
והודעה מנהלתית - אני נעלם לשבוע מהסביבה. כנראה שלא אהיה זמין כלל לאינטרנט (גמילה מעניינת). אז התגובות לרשומה יחכו לי כהפתעה, בתקווה שתאהבו איתי את הדברים. להתראות, ומבטיח לשוב עם חוויות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)