איחוד משפחתי

שעה וחצי ארכה הנסיעה הארוכה לנמל התעופה בפקקים של יום שישי. דרך שאורכת נטו כ-40 דקות (בנדיבות). וכשהגעתי מצאתי את הצעיר עייף פחות ממה שציפיתי, מחוייך ומאוד מאושר לחזור הביתה.

את אימו הוא ראה לאחרונה בסביבות מרץ הקודם, אותי במאי, את אחותו ביולי-אוגוסט, והתוכנית להגיע נדחתה מנובמבר עד עכשיו. ובינתיים הוא קרע את התחת בצבא, ירד במשקל (עוד יותר), התבגר, ובעיקר התגעגע יחד איתנו בטלפונים.

מהפקקים חזרה נהניתי הרבה יותר. שוב כשעה וחצי של זחילה, אבל יופי של זמן יחד, להעלות רשמים וחוויות מהשירות, לצחוק מהשטויות והאיוולת, להיזכר בשטויות משלי מהימים הרחוקים (טוב, אולי אספר גם עליהם פעם), ובעיקר – פשוט להנות מהיחד שאליו כ"כ התגעגענו.

זה מוזר להגיע הביתה, לבית שבעצם הוא לא מכיר. אמנם השכונה מוכרת עד מאוד, אבל הבית עצמו לא. ובכ"ז, עבורו זה בית, וככה הרגשתי ביחס לתחושות שלו, וכך גם אמר.

שישי קפצה עליו בשמחה כאילו שלא נפגשו רק כמה ימים – בחיבוקים, ליקוקים ותזזית של שמחה כלבית בלתי מרוסנת. כמה מרגש זה.  וכמובן, חיבוקים של כולם, התרגשות גדולה, ושמחה אמיתית של סופסוף יחד. יחד שלא היה לנו כבר יותר משנה וחצי (אם נתעלם מהתקופה המוזרה והקצרה בקיץ של לפני שנה וחצי, כשחזרנו לדירה הישנה לחסל בה את כל מה שהשארנו לקראת מכירתה.

אח"כ ישבנו לאכול ארוחה משותפת. לחשוב שכ"כ הרבה זמן לא נהנינו מההנאה המשפחתית הבסיסית הזו, של כל התא. הכנו לו את מה שתמיד אהב – קנלוני ממולא בשר טחון ותבלינים ברוטב עגבניות, ומנה של חזה עוץ ברוטב חמאת בוטנים עם אורז לבן. כיף!!!

ותופעה מעניינת עם שישי - מאז הקיץ בו נפרדנו מאביב ועברנו דירה, שישי הפכה למשוגעת למדי וחסרת מנוחה. היא מנדנדת כל הזמן, מבקשת לצאת למרפסת כדי לנדנד ישר אח"כ שהיא רוצה להיכנס. היא לא נותנת מנוח ודורשת צומי ללא הרף ולא מסתפקת בליטופים רגילים אלא דורשת עוד ועוד. ועכשיו, אחרי שקיבלה מנת ליטופים מהחייל שהגיע, היא נרגעה, קפצה על המיטה ומנמנמת בנינוחות. מעניין אם יש קשר לאיחוד העכשווי של התא המשפחתי. כי אם כן אולי נתקשר לצהל ונבקש שהחייל יישאר איתנו עוד קצת, כי הכלבה מתקשה להשלים עם היעדרו? יש סיכוי למהלך?

וכן, יש תוכניות לא מעטות לחודש הקרוב. גם בילויים, גם עבודה וגם עוד עניינים שבינתיים לא יכול לפרט. אז אין לי מושג כמה אוכל להגיע לכאן. אמנם יש לי בקנה כ-6 רשומות שכתבתי בפרץ יצירתיות נדיר (כשהשתחרר המחסום בבת אחת לפני כשבוע), אבל אין לי מושג איך ואם אצליח לפרסם אותן. ובטח יצטברו לי מאות רשומות של כולכם ברידר לקריאה. אבל אל תדאגו – אני לא נעלם לגמרי אפילו ששגרת הפעילות המהנה שכאן בטח תשתבש.

מה שברור שאצבור חוויות לשתף פה בהמשך, אחרי שהביקור יסתיים (בטח הרבה יותר מהר ממה שכולנו רוצים). אבל רוב הזמן יוקדש עכשיו למשפחה. איחולי לכם, שתהיה לכם שבת מהנה, וחודש נעים ומוצלח (בגלל או למרות הגשמים), ולהתראות פה ושם כשייצא, לפעמים...