את הרשומה הזו, כלל לא תכננתי לכתוב. הייתי מעדיף לפרסם אחת מהרשומות היותר חביבות שיש לי מוכנות כבר בקנה, מחכות לפרסום. בדרך כלל אני נמנע מלהתעסק בעניינים אקטואליים. הרי זה חלק מחבילת המשמעויות של להתגורר רחוק מהקלחת הישראלית – לא ראוי שאתתערב, וגם לא מתחשק.
אני משתדל לצרוך רק מעט תקשורת ישראלית אקטואלית. אני מציץ מדי פעם ב-YNET, אבל עיקר העדכון מגיע אלי דרככם, בקריאת אותן רשומות אקטואליות, אותן אתם מפרסמים בבלוגים. נכון שזו דרך מוגבלת למדי להישאר מעודכן, ואולי מוטה קצת בדגשים שניתנים בה לאירועים ולמשמעויות השונות, אבל לפחות הדברים מגיעים מאנשים אינטיליגנטיים שאני מעריך ומחבב.
אוללם האירועים האחרונים בפוליטיקה הישראלית, במיוחד הצטרפותו של נועם שליט למירוץ הפוליטי, יצרה מין המולה תקשורתית כללית, כולל פה בבלוגיה, שמזמינים גם אותי להתייחס. אבל אני רוצה להתייחס לזה דווקא בהיבט אחר, מתוך היתרון של לראות את הדברים מבחוץ, ממרחק מסויים.
ובכן, נועם שליט הפך לדמות ציבורית באופן שאף אחד לא היה רוצה בו. לא נעים (בלשון המעטה קיצונית) להיות אביו של חייל שבוי בידי החמאס לאורך שנים. אז הציבור הכיר אותו, הוא נאלץ לגייס את הציבור למען מאבקו, ולשמחתו הרבה – המאבק הצליח והבן שוחרר. וכן, הוא מוכר ציבורית היום.
אני, כנראה כמו רבים בארץ, יודע די מעט על האיש, על השקפותיו, על העדפותיו, ועל דעותיו. ואם אני לא טועה, דעות פוליטיות אמורות להיות העניין העיקרי בפוליטיקה, ביחד עם יכולת ביצוע, שכנוע ונכונות לשחות בביצה הזו.
ובכן, העניין שהביא אותי להתייחס לפרשה אינו קשור לדעותיו הפוליטיות, לא לסגנונו האישי, לא לכישוריו ולא לדמותו הציבורית. לפחות לא באופן ישיר. אמנם גם אני הרמתי גבה בתהייה ממהלכו הפוליטי הזה, אבל בזה נגמרה התהיה שלי. מה שהטריד אותי זה מבול הרשומות בעניין – כמה טוב שהוא עושה את מה שהוא עושה, כמה ציני, איזה אבא גרוע הוא (שבמקום לתמוך בבנו המסכן רץ לפוליטיקה) ושלל אמירות. ייתכן שבכולן יש היגיון, אבל לא ברור לי מאיפה הנחרצות. למה חייבים כולם לגבש דיעה ברורה ונחרצת על כל עניין, ובמיוחד עניין שכזה. מה, נגמרה בישראל הלגיטימציה לתהיות ולספקות לגיטימיים? האם אין סבלנות לחכות קצת, לשמוע, להתעניין בשקט? למה כ"כ הרבה משפטים מסתיימים בסימני קריאה, ופחות מדי בסימני שאלה?
אגיד פה משהו לא נעים, שאני אומר לא פעם בהקשר לתחושותיי ביחס למדינה – המדינה נמצאת בסטרס מתמיד, האנשים נרגנים, עצבניים, מהירי חימה ומהירי תגובה. וכאן זו דוגמה נוספת להמחיש את המגמה. הרי אפשר בנינוחות לחכות למוצא פיו, למשנתו הסדורה. יש בדיחה גועלית שמספרת שבגיהינום כולם שקועים עמוק בחרא, וכולם כועסים על מי שעושה גלים. כשצפוץ כ"כ, כל גל קטנטן מעורר הדים מוגזמים. וככה זה נראה מרחוק, שכל גל קטן (נפיחה של נסראללה, הנייה, דרעי, ביבי וכן הלאה ברשימה) מיד מעוררת סערה תקשורתית גועשת, הפגנות בעד ונגד, קמפינים בפייסבוק ושלל רעשים מוגזמים. עד הנפיחה הבאה.
ובקיצור – ממליץ לכולם להירגע קצת. לבחון בנחת דיעות ורעיונות, לקרוא יותר ולהתבטא פחות, להקשיב יותר ולחכות עם התגובה. קחו אוויר, חברים, זה הרבה יותר בריא לכולם.
וסליחה אם הרגזתי מישהו כאן. ואם בכ"ז, אז גם כאן – קחו אויר.
המשך שבוע מוצלח לכולם
המשך שבוע מוצלח לכולם
והתמונה מכאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)