להלן קישורים לפרקים הקודמים:
פרק ט"ז
כשראתה דניאלה את דמותה של מיכל מבעד לחלונות הגדולים הפונים למדרכה, צועדת לכיוון הכניסה, קיפלה בזריזות את ערימת הניירות בהם עיינה אך קודם, והטמינה אותם בתיקה הגדול המהוה מדי שעל הספסל המרופד, בירכתי בית הקפה אותו בחרה. "עדיף להתחיל את המפגש באופן נקי" חשבה.
"הי מיכל!" הכריזה בחיוך קורן לקראתה, כשקמה להעניק לה חיבוק חברי חם. "כ"כ שמחה שבאת. את נראית נהדר!" המשיכה בלבביות ובשמחה כנה, מרגישה שוב כמה זוהרת מיכל לידה.
אחרי שהזמינו את ארוחת הבוקר העשירה (סלטים, מיץ תפוזים לדניאלה, אשכוליות למיכל, חביתת פטריות לדניאלה, תרד וגבינה למיכל), התפנו לשיחה של השלמת מידע הדדי הכרחי, לאחר יותר מדי חודשים שלא נפגשו.
"לא טוב מדי" ענתה דניאלה לשאלה השגרתית. "שי ועדי בסדר, אם כי לא קל עם תאומים. אבל עם אופל יש משהו שמטריד. הרופאים לא יודעים מה יש לה, אבל חוזרים וטוענים שזה כנראה כלום. רק שאני לא רגועה." הוסיפה את המובן מאליו. "כבר שבוע היא בבית, מזל שהיא כבר יודעת לקרוא, אז לא מפספסת יותר מדי ממה שלומדים בכיתה א`. טוב לפחות שדוד בבית, אם כי הוא ממש לא במצב טוב." מצאה לנכון למלא במידע שגרתי, מעט מהפער שמרחק הזמן יצר. "סיפרתי לך, ששוב איבד את מקום העבודה, נכון?" שאלה/ציינה, אף שלא התכוונה להיכנס לזה. "במקום לנער את עצמו ולחזור לחיפוש עבודה, הוא מתחזק לי, נכנס יותר ויותר לריטואלים המוכרים של בי"כ, שבת ותפילות, שאין סיכוי שישפרו במשהו את החיים שלו ושלנו." איכשהו הכל יוצא ממנה בקלות עם מיכל. ממש בלי שליטה.
"כבר שכחתי איזה כיף זה לשבת עם חברה טובה לבראנץ`" ניסתה דניאלה להחזיר את השיחה לנתיב קליל יותר, אבל תחושה עגמומית שרתה עליה כשהזכירה את דוד. זה לא רק שאיבד שוב את העבודה, אלא הסיבה שבגללה זה קרה. כי במחסן איבדו את הסבלנות לאיחורים הקבועים שלו, שגרמו לא פעם לאיחורים ביציאת המשאיות לשטח. אבל מה שהכי ציער זה שאפילו לא היה גלוי לשוחח איתה על זה.
"איך עם דוד?" שאלה מיכל, ממש קוראת את מחשבותיה, תוך אכילה מתענגת. "לא משהו, כפי שאת יכולה להבין. וזה לא רק העניין של אבטלה" ציינה בקול נמוך. "לא פשוט לנו כבר לא מעט זמן. איכשהו כנראה צדקת אז, כשאמרת לי שיהיה לי קשה עם בחור פשוט ולא משכיל כמוהו." העיזה להרחיב בנושא. ממילא לא יכולה היתה להסתיר כלום ממיכל, אז פשוט הפסיקה לנסות. "את צדקת אז, אבל אני העדפתי לא לשמוע ולא לראות, והעדפתי להתרחק, מטומטמת שכמוני", אמרה, מעודדת מהמבט המכיל של מיכל.
אחרי עוד כמה מילים בנושא, העדיפה דניאלה להניח את העניין בצד לחזור לעניינים כלליים – עבודה, ילדים, חברים (בעיקר של מיכל, כי לה תמיד יש מה לספר בד"כ בנושא). איכשהו חשה לא נוח לקטר על העניין של דוד יותר מדי. לא לשם כך הזמינה את מיכל לארוחה הזו. וכך התגלגלה השיחה תוך כדי אכילה, עם חיוכים, צחוקים משותפים כמו פעם ותחושה חיובית של התקרבות מחדש.
כשהמתינו לקינוחים (הפוך עם קרואסון שקדים לדניאלה, אספרסו כפול עם עוגיות חמאה למיכל), הישירה דניאלה מבט והעיזה לגשת לנושא העיקרי. "טוב, יש משהו נוסף שעודד אותי להזמין אותך לארוחה הזו בטעם של פעם. זוכרת שלפני שנים ניסית לעודד אותי לכתוב?" שאלה. "אז בהקשר הזה אני צריכה עצה והכוונה." הבהירה, לאחר שהיה ברור שמיכל אכן זוכרת, פתחה את התיק, שלפה את הצרור, מקפידה שאף לא אחד מ-15 הפרקים ישמט, והגישה את הצרור המקומט מעט למיכל.
לקח למיכל כמעט חצי שעה לקרוא את הכל, כשדניאלה מקפידה לא להפריע לשקט המרוכז של מיכל, שניכר היטב על פניה, מזמינה בינתיים סיבוב נוסף של קפה לעצמה ולמיכל, מתעלמת בכוונה מנקיפות המצפון בנוגע לחשבון שיגיע בסוף.
"כל הכבוד!" אמרה כשהניחה בצד את הדף האחרון והישירה מבט לעיניה הממתינות בציפיה של דניאלה. "נראה שלקחת את העניין ברצינות" הוסיפה, משדרת הערכה במבטה. "אבל אני לא הולכת לעשות לך את החיים קלים. כי נראה שיש כאן חומר גלם ממש לא רע, אבל הוא עדיין גולמי בעיני." המשיכה בטון מקצועי מעט, שגרם לדניאלה מין כיווץ קל של אכזבה.
"קודם כל, זה די נועז שנכנסת לסיפור הזה עם המוסד. זה אולי דומה במשהו למשרד הביטחון "שלך", אבל שווה לחקור קצת כדי לתת יותר אמינות. יש בינתיים כמה חורים משמעותיים לדעתי". ציינה, מבלי להיכנס לפרטים.
"ויותר חשוב, ספרי לי קצת על הדמויות" ביקשה. "ספרי על דנה ומיכל, גרסיאלה, גדי" מחייכת מהשימוש הברור בשמות המוכרים, מרפה מעט את המתח הקצרצר שהחל להיבנות. "מה עוד את יכולה לספר לי עליהן?" שאלה. "טוב, ברור לך שהרגשתי שלא פיתחת אותן יותר." הבהירה מיכל בידענות. "גם אם את בהתחלה, יש חשיבות להבנה כוללת של הדמויות, כי כך כל מה שקורה להן נראה אמין יותר. זה מתחבר למאפייניה של אותה דמות, הרקע שלה, ובחירותיה...", מצאה עצמה מיכל מרצה, ושינתה את הטון.
"תראי, בניגוד אלייך, לקורא לא ברור לאן הדברים הולכים. אז כל בעיה בקוהרנטיות מקלקלת את החוויה" ניסתה לרכך, כשהיא מנסה לעלעל שוב בדוגמאות אבל מניחה לעניין, כי לא רצתה להגביר את המבוכה.
"כל המהלך הזה של הכתיבה היה חוויה די סוערת", הסבירה דניאלה. "בהתחלה לקחתי את זה כתרגיל כתיבה בפורום כתיבה יוצרת בתפוז, מכירה? אבל מצאתי את עצמי שוקעת לתוכו יותר ויותר, מוציאה על הדמויות את האגרסיות שלי, התסכולים, השאיפות הכמוסות והפחדים. אני לא יכולה לשתף בזה אף אחד חוץ ממך. את הרי יודעת איך דוד היה מגיב על כל העניין הזה." מצאה עצמה שוב מגיעה אל היחסים הטעונים שבבית.
"איכשהו, היצירה הזו שהתחילה לי טוב, פתאום נתקעה לי" הסבירה בטון שהסגיר שוב עד כמה העניין מהווה עבורה יותר מתרגיל כתיבה סתמי. "אני לא יודעת אם המצברוח השפוף נובע מהתקיעה בכתיבה, או שהכתיבה נתקעה בגלל המצברוח." מלמלה לעצמה בשקט, לשאלתה של מיכל.
"טוב, עכשיו לא תתחמקי. מי זה גדי הזה, ומה יש לך איתו?" שאלה מיכל בחיוך, מרמזת שוב שממנה לא מסתירים כלום, וגם היא מודעת לכוחה זה על דניאלה.
סומק מיידי הלהיט את לחייה של דניאלה, ניצנוץ שובב נדלק בעיניה וחיוך נבוך של הקלה וריגוש הבהיר את מה שיש להבהיר עוד לפני המילים. "זה לא גדי, זה גדעון. זה בינינו, מיכל, כן?!" הבהירה את המובן מאליו, רק ליתר ביטחון. "הוא חדש במדור שלנו, גבוה, נאה למדי. מהמגזר שלי." הוסיפה בהתרגשות. נראה לי שהוא נשוי, אבל לא העזתי לשאול, לא אותו ולא בכח אדם, כמובן."
"מה קורה ביניכם, דניאלה, מה קורה לך?" שאלה בטון שקט מעט יותר, ממתיק סוד, לא מנסה אפילו להסתיר את החיוך.
"לא קורה כלום" הבהירה דניאלה מיד. "כלומר לא קרה כלום. בערך..."
מקווה שתאהבו את הכיוון החדש, הריאליסטי יותר, שאליו לקחתי את הסיפור. בהצלחה לבלונדי69 עם ההמשך.
להלן קישורים לבלוגים של הבאים בתור, כולל תוספת אחרונה חדשה. בהצלחה לכל הממשיכים J
FingertIps
mazi77
אורי החמודה
בן טל-שחר
רינה17
davidgilmor1
באמריקה
מנורה
עינבלית
ESenJi
אוה מריה
FingertIps
mazi77
אורי החמודה
בן טל-שחר
רינה17
davidgilmor1
באמריקה
מנורה
עינבלית
ESenJi
אוה מריה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)