טקס הסיום

רגע לפני היציאה לטקס
ועוד אחת, עם לורה:

ברחוב שלנו כבר נתפסו כבר רוב החניות ע"י אורחים שבאו לטקס, ללוות את הבוגרים שלהם. מכיוון שאנחנו רק צריכים לעבור את הכביש (וללכת כ-5 דקות בתחום ביה"ס, עד למגרש), יכולנו לצאת ממש מאוחר. אבל המשמעות היא שנאלצנו לוותר על מקום ישיבה ביציע המרכזי שמול החברה. ובבחירה בין לעמוד כל הטקס בשורה הראשונה, לבין ישיבה ביציע צדדי, העדפנו לעמוד.

רמת הארגון מעוררת קינאה ממש. כמה יפה מסודר הכל. בשמים חג מטוס קל, גורר אחריו שלט פרסומת מהסוג שנהוג לראות בסביבתנו, אבל רחש הקהל והמבטים של רבים בכיוונו נתנו להבין שזה משהו אחר. אכן, הכיתוב בשלט שאותו גרר המטוס היה (בתרגום חפשי) – "איחולים לכל חברי. ברוחי אתכם דן בכר", שגרם לכולם צביטה. כזכור (כתבתי על זה כאן ו-כאן), דן היה בן המחזור שבאוקטובר האחרון התאבד בקפיצה לתהום ברכב אותו נהג.

 

הטקס התחיל בכניסה מאורגנת של כל התלמידים. המון תלמידים. ובהמשך – נאומים של נציגי התלמידים, של כמה מאנשי החינוך של המחוז (דיברו דווקא לעניין), קטע נגינה ושירה, ושירת ההמנון האמריקאי. בהמשך, העברת מדליות מהמצטיינים הבוגרים, למצטיינים הצעירים יותר (נותנים עידוד בכל לצעירים להמשיך ולהצטיין). ומכאן עברו לחלק הארוך – מתן התעודות. ארוך עד מאוד..

התחילות לפי סדר האותיות, ואנחנו מחכים בסבלנות, עוקבים אחרי הקריאה, ואני מנסה להעריך כמה זמן הכל ייקח (סה"כ שעתיים, להקראת כל 600 השמות). באייפון של החברות שבאו לעודד העלו בשידור חי שתי חברות מהארץ, שקמו מוקדם בבוקר (החל מ- 5:00) וחיכו איתנו בסבלנות על שהגיע תורה של הנסיכה לבית D, שאז כולנו צרחנו לעידוד. ואני גם צילמתי מרחוק:

 

בהמשך, והיה כאמור המשך ארוך, יכולתי להתמקד בשמות. ואז לזהות המון ישראלים שסיימו איתה ואפילו לא הכרתי (עדי, ירון ועוד שמות כאלה, מרמזים בבירור על הרקע), וגם עוד המון יהודים. גם ניסיתי למדוד זמנים לקצב ההקראה, ולנסות לחשב כמה זמן נותר. ובינתיים, לנסות לזהות מי מהתלמידים לא זוכה להרבה קריאות עידוד מהקהל, ולתרום לו את קולי שלי.

כשהסתיים, והוענקו התעודות גם לתלמידים המצטיינים (שאיכלסו כל הטקס את השורות הקדמיות, מעוטרים בצעיפים בצבע מעט שונה ובולט), הסתדרו מאות התלמידים במעגל גדול סביב המגרש הענק, ובהינתן האות, הכובעים הכחולים התעופפות באוויר למול מופע זיקוקים חביב:

 

ואח"כ, יחד עם כל הקהל, החברים והחברות הפרטיות, פרצנו לדשא לתת חיבוקים חמים מקרוב, ושוב לצלם:

חוץ מלצלם ולחבק, גם נתנו לבוגרת הטריה את הבגדים החלופיים שהבאנו לה מהבית, להחליף באלגנטיות מתחת לגלימה הגדולה, היישר לכוננות למסיבה הגדולה, אליהם נסעו התלמידים יחד. זה אורגם להם בסוג של הפתעה, כך שלא ידעו לאן. את הטלפונים השאירו להורים, וכמובן שהקפידו שלא יהיו משקאות (כך הבנו, כי הם ילדים טובים שמצייתים לחוק שאוסר שתיה מתחת לגיל 21). בבוקר מאוחר מצאנו אותה עם שיער ורוד על הכרית ושביעות רצון מהאקשן שהיה להם.

בצעירותי לא אהבתי טקסים. זה תמיד היה נראה לי די למלאכותי. אבל ברור לי שזה מאוד חשוב, ומסייע לקבע חוויות מיוחדות באופן חזק ומרגש יותר. ואין ספק שהאמריקאים יודעים איך לערוך טקסים באופן מכובד ומרשים.

המשך שבוע טוב לכולנו, חברים!
ונחמד שהתפוז סופסוף זמין ומאפשר לי להעלות את הרשומה, אחרי הרבה שעות של בעיות..