התכווצות

הפעם הראשונה היתה בחופשת חנוכה של כיתה ד`. התקבצנו כל ילדי השכונה המשועממים ב"רחבה" של רחוב הירוק וחיפשנו מה לעשות. מישהו אמר שראה בדרך שני מזרונים זרוקים. זה הספיק. אספנו אותם, אחד של קש עטוף ודחוס בבד מפוספס בגוון כחול, ואחד של קפיצים, שבד בלוי עטף אותי, מאפשר לראות מבעד לחורים את המבנה, גררנו אותם לרחבה שליד דלת הכניסה לגן רחל, שהיה בקומה אחת מתחת למפלס הכביש.

הנחנו את זה עם הקפיצים על הקרקע בסמוך לעץ האיזדרכת הצעיר, ואת זה עם הקש עליו. טיפסנו על קיר האבנים עד למדרגה שבגובה של כ-2 מ`, וקפצנו. היה כיף. אז טיפסנו שוב וקפצנו שוב. ושוב.. אח"כ, אחרי כמה עשרות קפיצות העזנו לקפות ממפלס המדרכה (בטח בגובה של כ-2.60). ככה מהבוקר עד הערב, מטפסים במהירות ויעילות, וקופצים על המזרונים שמרככים את החבטה. הפסקנו בחושך, ואחרי עוד כמה השתהויות מתבקשות עלינו חזרה הביתה.

בבוקר ניסיתי לקום מהמיטה, אבל הגוף לא נענה. הכל כאב והיה נוקשה כפי שלא הכרתי מעודי. אבל בחופשה לא מוותרים, אז אחרי התארגנות מתבקשת בבית, זחלנו (אחי ואני) על התחת את כל 4 הקומות, ואח"כ כמו קשישים בהליכה מגומגמת לאורך השביל עד לרחבה, מתקשים אפילו לקרוא בקול לחברים האחרים. לאט לאט החלו גם הם להגיע, גם בזחילה. החלטנו לשחק כדורגל כדי להשתחרר. זה עלה לי בשן שבורה, כשאחי איחר להזיז את הרגל, ואני איחרתי לבלום את הנפילה.

הפעם השניה היתה הערך בגיל 27. נרשמנו יחד (הליידי ואני) למכון כושר, ושמחים וצוהלים התחלנו בתוכנית אימונים. "זה ממש קל" הכריזה הליידי, תוך הנפת משקלים במחזורי הנפה מרובים. וגם לי היה קל. ניסיתי להיזהר ולא להגזים וגם להזהיר אותה. בבוקר התקשיתי לנשום, להשתעל ואפילו לצחוק בקול על מצבנו העגום. היא בקושי חרחרה. ולא אספר מה היה בהמשך, אבל זה לא עבר קל על שנינו (בעיקר עליה, אבל אני מנוע מלתאר מחשש לשלום בית).

הפעם השלישית היתה בשבת האחרונה. כבר לפני הנסיעה המשותפת לווגאס עם החברים המקסימים מארווין, הודיע לי ערן שהוא הזמין לנו סירה גדולה ואופנוע ים, לבילוי יום על אגם מיד, זה שנוצר על נהר הקולורדו מסכר הובר הענק. התרגשתי משמחה, אחרי החוויות הנהדרות שהיו לנו מפעילות דומה, לא מזמן בחופי מכסיקו.

הייתי הראשון לצאת על הג`ט סקי, נהנה לפתח מהירות מרשימה בסיבובים סביב הסירה האיטית לכאורה. אח"כ לקחתי בתורנות כמה מהצעירים איתי (אלו שאין להם רשיון לנהוג לבד, או שלא הביאו אותו איתם בטעות). אחרי כשעה של שעשועים כייפיים כאלה, התחלפנו, ואז הרגשתי את לאות האיברים שהזכירה לי שהפעילות הזו לא בדיוק קלילה.

כעבור כמעט שעה התעייף גם ערן מלהשתולל על הכלי הזריז (בעצמו, ועם טרמפיסטים צעירים), התחלפנו שוב. ועוד שעה של קפיצות ושיט נמרץ ורטוב למדי, כשמתחילים להרגיש את הרוח המתרוממת, אבל גם מעיזים להאיץ קצת יותר (מהירות מרשימה של כ-80 קמ"ש נרשמה לרגע, לפני שהפחד האיט חזרה למהירויות שפויות יותר). אני ויתרתי על הכובע, כי ברור שהיה עף לי שם, וגם את משקפי השמש הקרבתי לאליו של האגם, כשאחד הצעירים הפך אותי באחד הסיבובים (ולא בפעם הראשונה). מזל שתרסיס ההגנה התגלה יעיל יחסית.

מול הסכר הגדול שחינו קצת, וגם התחלפנו שוב. ומשם המשכנו לשיט צפונה, כשהגלים מאחור מורגשים פחות, וערן נעלם לנו קצת. פגשנו בו שוב בחוף הצפוני. אבל אז התבררה בעיה קטנה. כמו בחוף המזרחי של הכנרת, הרוחות הרימו גלים גבוהים למדי וחדים מבחינת צטורה, שלעיתים הגיעו לגובה של מעל למטר. ערן כבר היה תשוש למדי, ואני ירדתי לכלי להחזיר אותו לנמל.

התברר שזה לא פשוט בכלל להטיס את הכלי הקטנטן הזה, לא מול הגלים ולא כשהם מגיעים בזווית או מהצד. אז לקחתי כיוון מול הגלים, בתקווה שיקטנו ככל שאתקדם. אבל זה היה מאבק רציני, כי כמות השפריצים לפנים היא כזו שחייבה אותי לעצום עיניים לשניות ארוכות. פשוט לא ניתן לראות כדימה כשעל שבריר שניה מוטחת לפנים כמות של דלי מים.

הטכניקה הנכונה, כך הבנתי לבד (אין לי מושג ממש, כי כאמור אני לא ממש מנוסה) היא להתרומם מעט ממצב ישיבה ולטוס במהירות גבוהה כך שבעצם קופצים על קצוות הגלים ולא יורגים ביניהם. אבל זה ממש מעייף, וכאמור לא רואים כלום. אז ככה נלחמתי במשך כשעה, עד שהגעתי לנוח במקום בלי גלים בחסות האיים הקטנים שעל האגם, מותש למדי ומבין פתאום שהקור שחשתי מדומה (בגלל המים המתיזים), כי האויר היה חם עד מאוד (מעל 42 מעלות בצל, שכאמור לא זמין על כלי שכזה).

חוץ ממני, גם לחברה על הסירה לא היה קל, וגם הם חטפו התזות וקושי לא קל להתקדם כך במים הסוערים, וגם הם שבו לנמל די מותשים. ואם אשוב לנושא הרשומה, לא ממש יכולתי ללכת ביומיים שלאחר מכן. כל שריר ידוע או פחות סיפר לי בכל צעד/שיעול/צחוק על קיומו. ואפילו עכשיו, 5 ימים אחרי, עוד מורגשות הזרועות, הישבן כואב קצת והירכיים נוקשות.

אבל היה כיף, וכבר מפנטז על הפעם הבאה. וכדי שתשתכנעו שהיה כיף, הנה עוד כמה תמונות להמחשת החוויה:

סופ"ש נעים ומהנה, ושבת שלום לכולנו