שרביט חזרה ללימודים

תמונת הבנין הראשי של ביה"ס חיה זיו, ברח` הגפן בחיפה, שם למדתי בכיתות א-ד
(מאוספו של זאבי ידידי)

לקראת תחילתה של שנת לימודים חדשה, יזם טל שרביט חדש שמזמין אותנו להיזכר בימי ביה"ס שלנו, בעיקר היסודי. אני קיבלתי אותו מנועה, הידועה במחוזותינו כרודפת המכנסיים. תודה טל ונועה.

יש לשער שלולא היתה מעבירה אלי את השרביט לא הייתי טורח להתיחס אליו. כי דווקא השנה, בפעם הראשונה מאז שנת 1986, אין במשפחתנו אף אחד שחוזר ללימודים. קרן שלנו סיימה י"ב בדיוק לפני כחודשיים, ומשתהה עם בחירת ההמשך, ואביב שלנו משיך עם השיעור במורכב של החיים בצה"ל. אשתי היתה חוזרת קבוע ללימודים בתור מורה בתיכון, אבל זה הפסיק עם המעבר לחיים פה בארה"ב, ואני כבר מזמן לא למדתי בלימודים פורמאליים שמתחילים בסתיו.

השרביט מזמין אותנו להיזכר בימי בי"ס, וגם לזה אני לא זקוק לעידוד מיוחד. אני נזכר בהמון סיפורים באופן שוטף, ורק לפני כמה שבועות העליתי לכאן את סיפורה של אורנה הגדולה מאותם ימים.

ובכ"ז, הזמנה להיזכרות תמיד חביבה עלי, אז אני לוקח את שרביט 13 השאלות הזה בכיף, עם התמקדות בבי"ס היסודי הראשון שבו ביליתי 4 שנים (יותר מחצי). מקווה לא להאריך יתר על המידה, שהרי כל שאלה כזו מאפשרת לי צלילה לכל הסיפורים והפרטים של הימים ההם, וזה עלול להיות ארוך.

1.      האם תוכלו לנקוב בשמות המחנכות שלכם לאורך בית הספר היסודי?

המחנכת שלנו בכיתות א-ג היתה שרה וולך, חמורת הסבר והמפחידה. "שרה ראש בקר!" צרח לכיוונה פעם חבר שלי מרחוק, כשראינו אותה צועדת בצד השני של הרחוב, ואני ניסיתי להעלים את עצמי במבוכה. אבל הוא קלע היטב בזיהוי מראה השור הזועם שלה. השמועות אמרו אז שבנה הבכור מת מסרטן בראש, ואני התקשיתי להבין איך הסרטנים החביבים מהסלעים שבחוף השקט יכולים להיכנס לראשו של מישהו ולגרום למותו. הסיפור הזה יכול אולי להסביר למה לא כ"כ סבלה אותנו. אבל זה בסדר, כי גם אנחנו לא כ"כ סבלנו אותה.

בכיתה ד` קיבלה אותנו פנינה לוסטיג, שצלעה לה בקושי רב על קביים. גם לה, למיטב זכרוני, לא היתה משפחה. היתה לה חיבה מיוחדת ללימודי התנ"ך, ונהגה לתת לנו ללמוד בע"פ קטעים לא קצרים. אני די לא שיתפתי פעולה עם העניין המוגזם הזה בלימודי התנ"ך בע"פ, אבל היא היתה די סלחנית אלי, ובחנה אותי תמיד אחרי שכמה אחרים היו מדקלמים את הפסוקים האמורים, נותנת לי הזדמנות לשנן בשמיעה. אולי בגלל שלא למדתי אותם אף פעם במסודר, את חלקם אני זוכר עד היום.

בכיתה ה` עברתי ללמוד בבי"ס הריאלי, ושם קיבלה אותי המחנכת המקסימה אסתר ילון. למרות שלא תמיד הסתדרנו, ואני הייתי פרוע למדי (ולא מכין שיעורים, כמובן), היתה לי בסה"כ חוויה חיובית איתה. לפני שנסעתי לכאן, לא ברור לי מאיזו סיבה, ניצלתי את אחת הנסיעות הארוכות בעבודה והרמתי לה שיחת טלפון. "ברור שאני זוכרת" אמרה, ושנינו שמחנו שכך.

2.      מכירים את המשפטים האלה שמורים תמיד אומרים? "הצלצול הוא בשבילי", וכאלה? איזה משפט המורה שלכם תמיד הייתה אומרת?

לכל מורה היו את המשפטים שלו, עם העניין של הצלצול, העיניים בגב ויתר הקלישאות הרגילות והלא מעניינות. אבל לביטוי "הצלצול הוא בשבילי" יש הקשר סיפורי חביב מבחינתי. חדר הכיתה שלנו ב-ד` היה ממש בסמוך לחדר המזכירות. לא ברור לי למה, אבל למורה פנינה היה תפקיד מיוחד במערך ביה"ס – היא היתה אחראית להזכיר למזכירה להפעיל את צלצול ביה"ס.

כבר בתחילת השנה היא הושיבה אותי בצידו של שולחן המורה הגדול שלה, "כדי לעזור לה" כך תירצה, וגם כדי לרסן את נטייתי להפריע ולפטפט. אז כל סוף שיעור הייתי מתבקש לגשת למזכירה ולהזכיר לה לצלצל. ומכיוון שמתג הצלצול היה על הקיר, מהר מאוד קיבלתי את התפקיד של מפעיל הצלצול, שממנו די נהניתי.

3.      ארוחת העשר המוצלחת ביותר היא כמובן פיתה עם שוקולד. לא ככה?

נקודה כאובה קצת, זו של ארוחות העשר. כמה קינאתי בחברים שהיו שולפים סנדביצ`ים ריחניים עם נקניק, חרדל ופרוסות מלפפון, משתגע מהניחוח הפיקנטי העולה מהם. או מהסנדביצ`ים המפתים של החברים עם המילוי הדשן של השוקולד למריחה. אני לא פעם הסתפקתי בבננה, או בסנדביץ` משמים עם איזה ממרח `בריא`, כי כבר אז פיתחה אימי את הנטיה להקפדה מוגזמת על הבריאות (ו/או חסכנות), שמנעה ממני את המנעמים התוקים או הפיקנטיים ההם.

4.      הדרך בה נהגתם לבלות את ההפסקה הגדולה הייתה משחק עם החבר`ה בחצר/קריאת ספר בכיתה/הכנת שיעורים/העתקת שיעורים/אחר:

לא חבל על ההפסקה כדי להעתיק שיעורים? הרי אפשר להעתיק קצת ולאלתר קצת כבר בתחילת השיעור. ככה גם נראים הרבה יותר שקדניים ורציניים, לא? אז ההפסקות היו החלק המהנה יותר של יום הלימודים, בהתרוצצות, משחקים וכיף עם חברים.

5.      המקצוע שהכי שנאתם בבית הספר היה (פרט והסבר):

שני מועמדים אצלי לתואר – תנ"ך, שהאג`נדה האמונית בתוכנית הלימודים קוממה אותי (הכל נשמע לי כמו "אלוהים אמר/רצה/עשה/כעס/העניש), ודקדוק, שלא הבנתי על מה ולמה כל הנקודות האלה, ומה ההבדל בין סגול לצירא, בין פתח לקמץ, וכן הלאה.

6.      והכי אהבתם ללמוד:

מדעים מדוייקים – חשבון וטבע בהתחלה, ובהמשך ביולוגיה, מתמטיקה, פיזיקה וכימיה. לא מפתיע שהמשכתי עם הנדסה.

7.      אף פעם לא קיבלתם 100 ב:

שום דבר כמעט. תמיד היה משהו שפספסתי. ומכיוון שלא ממש טרחתי להשיג ציונים גבוהים, זה לא מאוד הפריע לי.

8.      הייתה נהוגה אצלכם תלבושת אחידה? איך נתתם לה את הטאץ` האישי שלכם? 

היתה תלבושת אחידה תמיד. בכל בי"ס ובכל גיל תלבושת שונה, אבל תמיד אחידה. אבל למי בכלל היה איכפת משהו, ולמה לטרוח על טאץ` אישי?

9.      הימים ימי טרום המקלדות והטאבלטים. אז... עט, עיפרון או עט-עיפרון?

בכל כיתות א`-ג` היינו מחוייבים לכתוב בעפרון, כדי שנוכל למחוק ולתקן בקלות. לי היו כמה עפרונות מיוחדים שירשתי מאמא שלי, העפרונות המכניים הראשונים, שבהם היה חוד ארוך שהיה מוכנס פנימה. פלאי הטכנולוגיה של אותם הימים.

10.  איזה פריט היה בקלמר שלכם הכי הרבה זמן?

אני הייתי מאבד כרוני של כלי כתיבה (עד היום אני מאבד לא מעט, וגם גונב בטעות של אחרים בלי ממש לשים לב לזה). אבל איזכור הקלמר העלה לי את הזיכרון של הקלמר של מיכל שהושיבו אותי לידה בשורה השניה בתחילת כיתה ב`, כי בשורות האחוריות הייתי מפטפט ומפריע, ובשורה הראשונה מתפרץ עם התשובות. ביום הראשון ללימודים שלפה מיכל קלמר פלסטיק רבוע ומרשים בצבע ורוד בזוקה, מחולק יפה לתאים מסודרים כמו מגירת הסכו"ם, וממנו שלפה מחק בצבע ורוד דומה ובריח של סוכרית טופי. למחק ההוא היתה תושבת פלסטיק תואמת, שבאחוריה מברשת זיפית קצרה להברשת הפירורים. רושם רב עשה עלי המחק ההוא 

11.  את האמת, ציירתם על השולחן לב ובו השם שלכם ושם של מישהו אחר?

ברור! קישקשנו עליהם קבוע, ומדי כמה חודשים היו מספקים לנו נייר זכוכית, וכל הכיתה היתה מתמלאת אבק כשהיינו משייפים ומנקים את השולחנות מכל הסימנים. די אהבתי את מבצעי האחזקה האלה, מתענג על הנקיון החלק של השולחן אחרי הסיום.

12.  עשיתם עוד תעלולים? נתפסתם? נענשתם?

ברור, אבל זה לא ממש מעניין. בכלל, נענשתי לא מעט בבי"ס בגלל אי הכנת שיעורים ומגוון הפרעות. אז דווקא התעלולים לא היו עניין מיוחד או מעניין להתייחס אליו.

13.  זיכרון אחד משמעותי מבית הספר היסודי:

יש הרבה, כצפוי. הראשון שעולה לי לראש הוא הכבוד שעשיתי לבי"ס בכיתה א`, כשזכיתי באיזה דגלון בתחרות יום ספורט היתולי בפורים שאורגן באיצטדיון קריית אליעזר לכל בתי הספר שבסביבה. ומכיוון שזה סיפור ארוך, אולי אספר אותו פעם אחרת.

יש יתרון בלהשאיר שרביט פתוח, שכל מי שרוצה ייקח. אבל כמו שאני לא הייתי לוקח בעצמי לולא ניתן לי אישית, יש לשער שכך עשויים לנהוג אחרים. וזו תמיד הזדמנות לתת לבלוגרים חדשים או חברים שהכרתי לאחרונה, הזדמנות להשתלב במשחק. אז אני מעביר כאן את השרביט בכיף ל: השכנה שלכם, תפו ופוזה, יפואית קטנה, הים הרגוע, מירי שרגאי, וכמובן לכל מי שרוצה ולא ציינתי במפורש.

כיתה א'