סופסוף יצא לנו לצפות אתמול בסרט הזה, שחיכינו לו שיגיע כבר לאתר שעליו אנחנו מנויים בתשלום (בתקווה שהעניין חוקי מבחינת זכויות יוצרים). ואם אתם קולטים שיש איזה סיפור מאחורי הצפיה הזו, אתם בהחלט לא טועים. אבל קודם העלילה, כדי שהרקע יובן היטב:
עלילת הסרט (בחסות הויקיפדיה)
עלילת הסרט (שהתסריט שלו מבוסס על הרומן של אמיר גוטפרויינד "בשבילה גיבורים עפים" שטרם קראתי) מתרחשת בחיפה במהלך חודש אחד בקיץ 1968. קשר מיוחד נרקם בין אריק (תובל שפיר), נער בן 16, ובין יעקב ברייד (אדיר מילר), שדכן מצולק, רווק וניצול השואה. ברייד ואביו של אריק, יוז`י (דב נבון), היו חברי ילדות ברומניה, וברייד מציע לאריק, החובב ספרות בלשית, עבודה לקיץ: לבלוש אחר משודכים ולגייס לקוחות. משרדו של ברייד שוכן בעיר התחתית של חיפה, בפסג` של בית קולנוע השייך לשבעה גמדים בני משפחה אחת ממוצא רומני, ששרדו את אושוויץ משום שיוזף מנגלה ערך בהם ניסויים.
במקביל, חווה אריק באותו קיץ גם את האהבה הגדולה הראשונה של חייו, כאשר תמרה (נטע פורת), בת דודו המרדנית והפרובוקטיבית של בני, חברו הטוב ביותר של אריק, מגיעה לחופשת קיץ מארצות הברית, ומעמידה במבחן את חברותם של שני החברים הטובים.
אריק מתיידד גם עם קלרה (מיה דגן), ניצולת שואה ממוצא רומני, שמשמשת מדריכה ללקוחות הביישנים וחסרי הניסיון של ברייד. בנוסף, היא וברייד מנהלים בביתה בשעות הלילה מועדון מחתרתי ובלתי חוקי של משחקי קלפים. ברייד מאוהב בה, ולמרות שהיא עברה טראומות קשות בתקופת השואה ואינה מוכנה להתמסר לו (או לכל אחד אחר), הוא מוכן לחכות לה כמה זמן שזה ייקח, עד שתהיה מוכנה.
אריק נוהג לבלות חלק ניכר מזמנו בספרייה העירונית. כשמאיר (דרור קרן), הספרן הרווק והעגמומי, שומע שאריק עובד אצל שדכן, הוא מבקש ממנו להכיר לו אותו. ברייד שולח את מאיר לשיעור אצל קלרה, אבל העניינים מסתבכים. כאן חתכתי את ההמשך למניעת הספויילר.
רקע אישי
בקייץ הגיעו אשתי ושני המתבגרים לארץ בערך בתקופה שהסרט יצא. מכיוון שדודתי צפתה בו, וחזרה מרוגשת מהצילומים שהתרחשו בסביבת מגורי המשפחה בואדי סליב ובסביבה (כפי שכבר סיפרתי), ובהתלהבות היא הדביקה את אמי שסיפרה לכולם שהיא אכן זוכרת שהסבא החייט היה תופר לגמדים ההם חליפות. (כולל איזכור סצינות מביכות בהקשר הזה). אבל אז לא יצא להם, ולא לי אח"כ כשהצטרפתי, לצפות בו בקולנוע. אז בכ"ז משהו טוב יצא מהפספוס הזה, כי ככה יצא שצפיתי אתמול עם הליידי והצעירה בסרט כחוויה ראשונה שלנו יחד.
החוויה
ברור שהרקע שתיארתי מראש מעורר סוג של צפיה מרוגשת. ומעבר לכך – הרבה מאתרי הצילום מוכרים לי מקרוב – בטיילת לואי, בבניינים של רח` שניים בנובמבר, שבימים של התרחשות העלילה גרתי לא רחוק מהם (אז היה רק אחד), בגנים של הדר והמדרגות של העיר התחתית ורחובותיה, שהיו כ"כ מוכרים לי, בספריה העירונית שלרגע דימיתי שזיהיתה בה את המדרגות הלולייניות המוכרות, וכן הלאה.
ומעבר לעניין החיפאי המובן, חשתי חיבורים נוספים לעלילה: לצופים, לסיפור האהבה הראשונה, לקריאת הספרים, ובעיקר לרקע של השואה שנלחשה סביב אבל לא ממש דובר בה. יכול להיות שזה קשור גם לעובדה שגוטפרויינד הינו בן גילי בערך.
ובנוסף, המשחק נפלא של כולם, כשבראש הרשימה אדיר מילר, מאיה דגן והנער הלא מוכר כ"כ – תובל שפיר. וגם התסריט נהדר, מלא הומור וברק וקסם.
ולסיכום:
לא ברור אם יש מי שטרם צפה בו. אני מקווה שרובכם כבר צפיתם והתענגתם. ואם לא - כיף לכם, כי החוויה עדיין לפניכם. אז אל תחכו, ורוצו לצפות בו בכל מדיה זמינה. עונג של סרט, וכבוד לקולנוע הישראלי שמפיק כאלה פנינים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)