למרות הפיתוי להפליג בזכרונות לימי החופש הגדול מהילדות, כל שנה והייחוד שלו, לא זה הנושא הפעם. גם לא אספר הפעם על האתגרים בלבדר את הילדים. לא בגלל שזה ממילא היה הג`וב של זוגתי המורה, וגם לא בגלל שעכשיו שניהם חסרים לי. הפעם זה החופש הגדול שלי. אבל הוא חופש רק במובן של עבודה, והוא גדול במובן של מאיים.
כי באופן מפתיע, ובהתראה של כמה ימים בודדים, ובניגוד להבטחות מפורשות, הפסיקו לי פתאום את הפרויקט בניו ג`רזי. אז בארבעת הימים האחרונים הייתי עסוק בלסגור קצוות באופן הראוי והנכון ביותר, בלתת ניתוח אחרון ומקיף והנחיות להמשך, מתוך תקווה (תיאורטית) שהפעילות תתחדש בעוד כחודשיים שלושה, ומתוך אמונה שיש לעשות דברים נכון ובאופן הטוב ביותר גם אם לא ממש נהנים.
ופתאום זה נראה כאילו שאיבדתי את מקום העבודה. וזה בערך כך, אבל לא בדיוק. כי קודם כל יש לי כשלושה שבועות של חופשה צבורה. אבל אחריהם אין לי פרויקט המשך. אז הפתרון הרשמי הוא לארוז את החפצים ולשלוח את עצמינו חזרה לארץ. זה אפילו די פשוט, כי החוזה לדירה ב-LA מסתיים, והדירה המושכרת בארץ מתפנה, ויש לי מקום עבודה חזרה בארץ.
רק שזה לא מה שממש עכשיו מתחשק לנו לעשות. איכשהו, באופן די לא מפתיע, לא מרגישים שמיצינו עדיין את החוויה של השהות בארה"ב. והרי יש בכ"ז סיכויים לעבודה עתידית, ויש אפשרויות נוספות. אבל בסה"כ זו טלטלה הגונה, ושינוי משמעותי מהמתוכנן, ומצריך הערכות חדשות ולקיחת סיכונים והתמודדויות עם אי ודאויות לא מבוטלות בעולם עסקי לא יציב כלכלית.
אז לא יודע מה בדיוק עומד לקרות (למרות שיש הערכה והבנה של כיוון מועדף), ולא ברור למה הצורך המיידי הזה לשתף אתכם (לא יודע אם לא אבטל את הפרסום די מהר אחרי שיעלה). אולי זה בגלל שרגשית לא פשוט לעזוב כך פרויקט (אפילו שאקורד הסיום היה למרות הכל מוצלח ממש), כנראה שבגלל שהבן עלה היום עם מטוס לארץ, וגם הוא בוחן את עצמו בפלרטוט עם הרעיון של לגור לבד בארץ בשנת הלימודים האחרונה, אבל בטוח שזה בגלל התרגשות גדולה שחוויתי, כשמכתב שמצאתי היום במקרה במזוודה, אותו הטמין לי הבן בזמן שישנתי, בין החולצות, גרם לי לפרץ דמעות חזק ומטלטל. מכתב בוגר, וחכם ורגיש וכ"כ אוהב שרק מכתיבת המילים כאן שוב עולות דמעות בעיני. ואפילו להגיד לו כמה ריגש אותי אי אפשר (הוא על המטוס עוד כמה שעות טובות).
ועכשיו אני לבד עדיין במלון, כי לא הצלחתי להקדים את הטיסה של מחר. וכל הרגשות הללו סוערים בי היום והשיתוף העיקרי הוא בשיחות לאישה הביתה, אבל זה רק טלפון.
אז מקווים לצאת מחוזקים, ועם החלטות נכונות. מה שבטוח, שלא משעמם לנו. ודווקא רציתי קצת שעמום מרגיע ומנחם.
שבת שלום לכולם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח כמובן לתגובות. תודה :-)